25/09/2026
הרבה מהתורות מהמזרח מנסות לגשר על הפער שבין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו יכולים להשיג. הן מציעות שאם נאחז פחות, נרצה פחות, אולי נוכל להשתחרר מהסבל/כאב שנוצר סביב החיסרון.
אבל האם באמת אפשר להיפטר ממנו?
אם מסתכלים על החיים עצמם, נראה שהחוקיות שבה נברא העולם היא של חיסרון. ילד נולד וכבר חסר לו משהו - חסרה לו אהבה, חסר לו אוכל, חום, מגע, ביטחון. אחר כך חסרה לנו פרנסה, אהבה, זוגיות, נחת, משמעות, ועוד כל כך הרבה דברים. ומתוך החוסר נולד הרצון, והוא מניע אותנו.
ולכן אין באמת ten/million steps שבסופם יוצאים מהמעגל הזה. אין יום שבו נעשה ככה וככה וככה, נתרגל מספיק, נבין מספיק, ואז לא יחסר לנו יותר כלום. אנחנו חיים בתוך החוקיות הזאת, לא מחוץ לה.
הרעיון שאפשר להשתחרר מהפער הזה הוא רעיון מאוד יפה. אולי אפילו מובן למה אנחנו רוצים להאמין בו - כי לא פשוט להרגיש את הפער בין מה שאני רוצה לבין מה שיש.
אבל אם מסתכלים באמת על החיים, אפשר לראות שזה פשוט לא מתקיים. אין אדם שנפטר מהחיסרון. אין אדם שלא רוצה, שלא חסר לו, שלא פוגש את הפער.
ואולי דווקא ההבחנה הזאת מאפשרת יחס אחר: לא לנסות לצאת מהחוקיות של החיסרון, אלא לראות אותה. להבין שהיא חלק מהבריאה, חלק מהחיים שלנו. כי החיסרון הוא גם מה שמניע אותנו - ומתוכו אנחנו יוצאים להשיג, ליצור, להתפתח ולנוע קדימה.
ולפי תורת ישראל, אולי אפשר להסתכל על הרצון הזה גם מכיוון אחר: יש רצונו של הבורא להיטיב אינסוף לנבראים. לא שאנחנו צריכים להפסיק לרצות, להצטמצם או לנסות להיפטר מהרצון, אלא ללמוד איך לקבל. ללמוד ולהבין את החוקיות שבה ההטבה והרצון יכולים להתפשט ולהתקיים בעולם.