18/12/2024
יום אחד, החלטתי לעשות משהו מוזר, להקשיב לצפצוף המטריד של חגורת הבטיחות במכונית. אתם מכירים את הרעש הזה, נכון? אותו צליל מעצבן שמנסה לחדור לתודעה שלנו ולהזכיר לנו לחגור. בדרך כלל, אנחנו חוגרים מהר כדי להשתיק אותו, כי הוא בלתי נסבל.
אבל בחרתי באתגר, במקום להיאבק ברעש, החלטתי לקבל אותו. לא ניסיתי לשנות אותו, לא נאבקתי, רק הקשבתי. כמו רדיו גרוע, הוא המשיך להתנגן, אבל לא הוסיף דרמה לחיי. אני נוהגת ככה עד עכשיו ובסוף אני כמובן חוגרת, אבל כבחירה מודעת ולא תגובה אוטומטית לסבל. (את הילדים שלי זה משגע)
זה דומה לשיחה שניהלתי עם מטופל השבוע.
"התאמנתי, וכאב לי בגב באותו המקום, אבל הפעם זה היה כאב טוב." שאלתי אותו: "מה שונה עכשיו?" והוא ענה בכנות: "כשסתם כואב לי, זה אומר שמשהו מקולקל אצלי. אבל הפעם ידעתי שזה כאב של האימון."
בדיוק כמו הצפצוף ברכב, גם כאן אותה תחושה יכולה לקבל משמעות שונה לחלוטין.
שימו לב לקסם: הכאב נשאר אותו כאב, אבל הסיפור שסיפר לעצמו היה אחר לגמרי. ושם, ממש שם, טמון ההבדל בין כאב לסבל.
הכאב הוא כמו הרעש שברכב, התחושה הפיזית. הסבל הוא המשמעות, המילים, הסיפור שאנחנו עוטפים סביב אותו צליל. כמו שהצפצוף במכונית – הוא רק צליל. אנחנו אלה שמחליטים אם להפוך אותו לגורם מתסכל או פשוט לעובדה שולית.
מה אם תשנו את הפרשנות שלכם לכאב? מה אם תפסיקו אוטומטית להניח שמשהו "מקולקל"?
ברגע שנבין שהסבל נובע מהסיפור שאנחנו מייחסים לכאב ולא מהכאב עצמו, אנחנו יכולים לשחרר, לנשום עמוק, ולהשאיר את הכאב כצליל רקע שאינו מכתיב את כל ההצגה. אז הכאב לא ייעלם בהכרח, אבל הסבל? אותו אפשר להתחיל לצמצם.
זה לא אומר שצריך לאהוב את הכאב. זה רק אומר שאפשר להפריד בין התחושה לבין הנרטיב שסביבה. כשאנחנו בוחרים לספר לעצמנו סיפור אחר, פתאום הכאב הופך נסבל יותר. אולי אפילו נגלה שיש לנו יותר מרחב תנועה ובחירה, למרות שהכאב עדיין שם.
מה יקרה אם תבחרו לספר לעצמכם סיפור אחר?
