02/07/2026
בתחילת 2025 אבא שלי נפטר מסרטן אחרי כאב רב, עם הטיפול בו, האובדן והאבל הרגשתי שגם העסק שלי נעצר. בדיעבד אני מבינה שלא היה לי רק קשה לעבוד - היה לי קשה ליצור.
מבחוץ, המשכתי כרגיל אבל בפנים הרגשתי שאני לא זזה, שאין בי כוחות ושאני בעצם תקועה.
כבר הרבה זמן שאני רוצה לבנות סדנה חדשה. רעיונות דווקא לא חסרו אבל אני הייתי חסרה.
"זו חזרה על משהו שכבר עשיתי", "זו לא אני", מי תרצה להגיע לסדנה פרונטאלית" וככל שהתאמצתי ככה הרגשתי שאני יותר ננעלת.
ואז הסרתי את הלק הצבעוני, הוספתי אימון כוח, שיניתי תספורת ובגדים, חידשתי את הלוגו + האתר והעציצים במרפסת, התחלתי לימודי אימון יונגיאני, עברתי לעבוד בחדר אחר בבית.
הבנתי שלא ניסיתי לפתור את התקיעות. ניסיתי להחזיר תנועה לחיים שלי.
אחד מהמתאמנים שלי עבד מעל לעשור באותו מקום, הוא התקדם במהלך השנים ותכל'ס הוא מיצה. ועדיין, הוא נשאר – "יש לי הרבה ניסיון, אבל אין לי MA וזו דרישת חובה. אני גם המפרנס העיקרי בבית". גם הקולות מהסביבה לא עזרו "תעזוב כבר, יהיה בסדר אתה תותח". בינתיים הופיעו כאבי גב, שלבקת חוגרת - חופשת מחלה ארוכה.
לפעמים הגוף מתחיל להגיד בקול את מה שאנחנו עוד לא מוכנים להגיד לעצמנו.
אנחנו רגילות לחשוב שאם אנחנו תקועות, צריך למצוא פתרון, לדחוף, להחליט, לעשות ולהתקדם אבל אולי חלק מתקיעות היא התובנה שמשהו ישן כבר לא מתאים רק שמשהו חדש עדיין לא קיבל צורה.
לפעמים השאלה היא לא "איך אני יוצאת מהתקיעות?"
אלא:
מה מנסה להשתנות אצלי?
מדוע אני נאחזת במה שהיה, למרות שהוא כבר לא מתאים לי?
אני באמת לא זזה או שאני מחפשת את התשובה במקום הלא נכון?
היום אני מבינה שגם בנקודה שבה הרגשתי הכי תקועה (ביחוד בעולם שהמשיך להתקדם), לא באמת עמדתי במקום.
התנועה פשוט התרחשה במקום אחר אבל תשומת הלב שלי היתה בתקיעות.
נכון שחווית התקיעות מאוד מתסכלת אבל לפעמים העצירה בה הכרחית.
ואז מגיע הרגע שבו נצליח להסתכל מעבר לה ולעשות שינוי במקומות אחרים כדי להכניס אוויר, יצירתיות ומרחב פנימי כי לפעמים משם מגיעה תנועה.
רק קחו בחשבון שאם נישאר הרבה זמן בתקיעות אנחנו עלולות לשלם מחיר גופני/נפשי כבד.
אולי אנחנו לא באמת תקועות? אולי אנחנו נמצאות בתקופת מעבר שעדיין אין לנו שם עבורה?
נראה שאצלי משהו מתחיל להשתחרר, מה שבטוח התחלתי לכתוב יותר לבלוג ויתכן שכך גם נוצרת סדנה חדשה – מי יודע?
