16/06/2022
"אני רוצה לדעת איך ללכת מכות", הוא אומר לי בכניסה לחדר, במבט חדור מוטיבציה.
"יאללה, בוא נתחיל", אני אומר בהתלהבות ומצטרף לאנרגיה שהביא לחדר, אני עוצר את עצמי מלשאול שאלות בשלב הזה.
"אני הולך לדחוף אותך, עם שתי הידיים, מספר פעמים", אני אומר
הוא עומד מולי, ואני מתחיל לדחוף אותו, בעוצמה שנכונה עבורו, עוצמה שתעורר את המערכת של הלחץ אבל לא תהיה יותר מדי.
הוא בתגובה דוחף אותי חזרה ומתקדם לכיווני. אני עוצר לרגע ומשקף את מה שקורה - שנינו מפעילים אותה אנרגיה, כוח מול כוח, קדימה מול קדימה.
"עכשיו תדחוף אותי", אני אומר לו. הוא מסתכל עלי בסוג של שמחה ומתחיל לדחוף, ואז בשלב מסויים אחרי כמה דחיפות אני שובר את התבנית:
הוא שולח את הידיים לכיווני, ואיך שאני מרגיש את המגע הראשוני על בית החזה שלי, אני מסובב את הגוף, ואז האנרגיה שלו ממשיכה קדימה ואני מלווה אותו בתנועה עדינה, שומר שלא ייפול מהעצמה של התנועה שהוא יצר.
הוא נבהל לרגע, מסתכל אלי בעיניים בורקות "אני רוצה לדעת איך לעשות את זה גם", וכך עשינו.
לאחר התרגול יכולנו לדבר על כל מיני אתגרים שיש לו בתיכון, כמו מילים פוגעניות של נערים אחרים, וניסיונות שלהם לייצר איתו ריבים.
מתוך התרגול שעשינו אפשר היה לחוות על הגוף מה קורה כאשר אני בהתנגדות לאנרגיה מסוימת, ומה קורה כאשר אני מאפשר לה להיות ולעבור דרכי, מבלי להיפגע.
הכול מתחיל בנוכחות וחיבור, שכן גם כאשר למדנו איך לתת לאנרגיה להמשיך הלאה, היה צורך קודם להרגיש אותה, להרגיש את המגע בבית החזה, ואז לסובב את הגוף ולאפשר לה להמשיך הלאה.
חשוב לזכור שיש פעמים בהם לא ניתן לשחרר את האנרגיה לכיוון אחר, יש מפגש ישיר איתה, והרגשה שהיא חלק ממני זאת מבלי שבחרתי, ואז הלימוד הוא איך לתת לה להתפרק, לשנות צורה, ולחזור למקור הראשוני שלה.
