17/05/2022
כשהייתי לקראת שחרור, אבא של חברה אמר לנו להתכונן ליום שאחרי. שלא יכול להיות ששנתיים אנחנו מחכות ליום הזה ואז נופתע כשאין לנו כלום לעשות.
כבר תקופה שהרגשתי רוויה מלהיות אך ורק אמא. כמהתי לחזור להיות בנאדם. לחזור להיות אני. לחזור להיות לא רק מטפלת.
ואחרי שנה זה קרה. הלכנו. הסתגלנו. היה לא פשוט אבל הצלחנו.
לפי כולם אני ציפיתי שביום הראשון המלא שלי לבד יהיו פרפרים וזיקוקים. קפה לבד בבית קפה ואושר עילאי.
המציאות הייתה אחרת. פתאום הרגשתי לבד (ולא מגעגועים) . פתאום לא הבנתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. שכחתי איך מנהלים את הזמן כעצמאית. יש כל כך הרבה לעשות אבל אין לי כוח לעשות כלום.
מי אני עכשיו? אני פשוט בום חוזרת לחיים אחורה? זה אפשרי בכלל? כנראה שלא.
והזמן? אם חשבתי לפני שאני אבוא לקחת אותה מוקדם כל יום אז מסתבר שאני ממצמצת והיום נגמר. שעוד לא הספקתי לעמוד בקצב המטלות וזהו.
לקח לי 4 שנים כדי להיות טובה בלהיות עצמאית ושנה אחת כדי לשכוח איך לעשות את זה.
אז כמו אוריקי, אני לומדת לאט לאט. ומבינה שגם בתחום הזה אין ׳לחזור לעצמי׳ יש למצוא את האני החדשה ❤️
