06/02/2023
הם לא יהפכו לגיבורים לאומיים. הם לא מהחומר של רועי קליין או של יוני נתניהו, ולא יכתבו עליהם שירי גבורה. אבל אלי ונטלי מזרחי לא יצאו לי מהראש השבוע. שניהם נרצחו בפיגוע בנווה יעקב בליל שבת, וסיפורם ממש מזכיר דמויות ממעשייה חסידית של פעם. סוג של ל"ו צדיקים נסתרים, שעליהם העולם עומד. אנשים שחייהם לא פשוטים מבחינה משפחתית, כלכלית, חברתית, אבל הם קמים כל בוקר ובוחרים, בשקט, בטוב.
שניהם היו רווקים מבוגרים, שחיפשו את החצי השני שלהם במשך שנים. הם התחתנו לפני שנתיים, כשנטלי הייתה כבר בת 44 ואלי – בן 47. הם לא זכו לילדים. אלי עבד באבטחה ובהובלות. נטלי חילקה אוכל בהדסה הר הצופים במשך כ-20 שנה. איך היה לה כוח לעשות זאת בחיוך במשך 20 שנה, ולהיות חביבת המטופלים? בשיחות עם חברותיה למחלקה, גם להן לא היה השבוע הסבר. היא למדה ערבית כדי לדבר עם מאושפזים ערבים. אם ביקשה לשנות משמרת בסידור העבודה, זה היה רק כדי לקחת את אימא שלה לטיפולים רפואיים.
ובזכות אותה מסירות, גם מצאה את אלי: אימא שלו הייתה מאושפזת והתאהבה בנטלי, שחילקה לה אוכל בנעימות, בחום ובנדיבות. אלי בא לבקר את אמו החולה, וכך גורלם נקשר.
אימא של אלי נפטרה, וגם אבא של נטלי. כל אחד מהם תמך מאוד בהורה שנשאר. הם התחתנו בחתונה קטנטנה, בשיא הקורונה. בליל שבת האחרון הם היו בסעודת שבת אצל שמעון, אבא שלי אלי, כששמעו את היריות וכמובן רצו החוצה, כדי לעזור. כך נרצחו, ביחד.
פרופ' מאיר בוזגלו כתב השבוע עליהם, ועל הניגודיות בינם לבין מי שגדע את חייהם: "אלי ונטלי נרצחו בפיגוע. התום בהתגלמותו. המסירות והנתינה. אילו עברו לידינו, איש לא היה שם לב לנשמות הגדולות שעברו לידו".
(מתוך הטור השבועי)
