23/04/2026
לפני שבוע חזרנו ממסע לחלל החיצון. היינו קבוצה של מתרגלות ומתרגלים מסורים וסקרניים ואיתם שתי מורות חברות ליוגה ולחיים.
נתנו לעצמנו זמן להרגע מחוץ למלחמות והפסקות אש. מתברר שבשעתיים וקצת שלוקח להגיע למצפה אפשר לנסוע ממש רחוק, כי מבחינתי קיימנו סדנת יוגה על המאדים.
היה שם מדבר עד האופק אבל ירוק ופורח, וביום השני השמים כוסו באובך סמיך והשמש נראתה כמו הלבנה. ואז ירד גשם, הרבה גשם, והמקומיים אמרו שזה נדיר לעונה. ועשיתי על הגשם החלקרח בתוך דום מוקף בלבנדר סגול ואפונה ריחנית. הרגיש מתבקש.
ואם זה לא מספיק אז הסתובבו שם בינינו המון יצורים מצחיקים ושקטים עם עיניים רכות של סרטים מצויירים בשם אלפקות. אחת מהן הגיעה לאולם בדיוק כשלימדתי גמל. ראו תמונה. ללא ספק, דעתי הוסחה.
ובאימון דיברנו על כמה שצריך את הרכות עכשיו, ואיך אפשר לשהות בחמלה בתוך ה׳סבל׳ למשל כשהטילים נופלים סביבנו חודש וחצי או מה עושים עם כאבי הגוף או הלב. ושאיך יתכן שדווקא השהייה החומלת הזו מביאה יותר רכות ושלווה מהניסיון חסר התוחלת לפתור את עצמנו מה׳סבל׳ או לרדוף אחר ה׳אושר׳.
וקראנו יוגה סוטרה ואת הנזיר תיך נאת האן מספר על מלון מר. הידעתם שבויאטנם המילה ל- ״מר״ משמעותה גם ״סבל״?
ובין לבין נהננו מאוכל משובח ומזין שהכינו לנו עם הרבה אהבה ובלילה שכבנו לשוואסאנה ונזלנו אל תוך התדר שבין ערות לחלום כשתרגלנו יוגה נידרה והנחנו כוונות טובות על הלב, צידה לדרך. וכמובן גם מדורה, כי איך אפשר בלי.
ועכשיו שבוע אחרי שחזרנו כשיש לי קצת יותר פרספקטיבה על החוויה אני עדיין מרגישה ריחוף ואדוות טובות. כי לפעמים מסע טוב, בדיוק כשנראה שהוא מסתיים, הוא למעשה רק מתחיל ובכל מקרה לוקח זמן לנחות מהמאדים.
וכל זה ממלא אותי בהכרת תודה על הטוב ועל הסנגהה המופלאה שבאה איתנו והקשרים שנוצרו והעמיקו. וחוץ מזה זה עשה לי חשק ופתח לי סשן בישולים שמזמן לא היה לי אז גם היה מה לאכול בבית.
הסדנה הבאה שלנו בכליל הירוקה שבגליל מתוכננת לחמשוש האחרון של נובמבר- בעזרת האלות.
מוזמנים להצטרף, אין לדעת לאן נגיע.
