25/02/2024
לעזוב את תל אביב היתה החלטה שהבשילה זמן רב. קצת לפני פרוץ המלחמה היה הרגע המכונן שבו זה קרה. אחרי 15 שנה בתל-אביב והרגלים שהתפתחו בה, היו מלא קולות של פחד וספק, לצד הרצון לשנות. אני מאמין גדול בתנועה והרי תנועה מרפאת, כך כתב ג'וזף פילאטיס, למען האמת הוא כתב: "שינוי קורה דרך תנועה - ותנועה מרפאת". ולעשות תנועה, זה לא רק בגוף, בזמן אימון, אלא גם במחשבה (אם עושים זאת נכון) וגם בחיים (אם עושים את זה ממש נכון). והתבוננתי בעבר ושם, אז, לא פחדתי לעשות תנועות גדולות, לא בגוף ולא בחיים. פתאום בגיל 38, בזוגיות ועם עסק (וכלב וחתול), שמתי לב שזה הרבה יותר מפחיד לשנות הרגלים, דפוסים, תבניות, ולעשות תנועה גדולה, אבל בער בי (ובנו) השינוי כל כך. וכתל אביבי, אתה הרי יודע שקל לחשוב שכל מה שמחוץ לעיר, ולעיתים אפילו מחוץ לגבולות השכונה, הוא "רחוק לי" בעיני התושב.ת. ואמנם אתה שונא את כל הסטריאוטיפים בכלל ועל תל אביבים בפרט, אבל לעיתים יש בהם מן האמת. ודוקא לעשות את התנועה הזאת, ולקבל את הפחד מהריק ואת הריק עצמו, עשתה אצלי עוד שינוי. פתאום גיליתי שגם מה שאני חשבתי על הדפוסים של תל אביבים, הן כתל אביבי, והן כתאל"ש (ת"אביבי לשעבר, כן הרגע המצאתי) הוא שגוי וזכיתי שיחול שם גם שינוי. אני מופתע בכל פעם מחדש כשאני מסתכל על הסטטיסטיקות ומגלה, שמרבית מתלמידותיי ותלמידי, הם בכלל מתל אביב ואפילו חדשים/ות, למרות שעברנו לקרית אונו (שנמצאת בממוצע בסך הכל 20 דקות נסיעה משם וזה בתכלס קצר יותר מלהגיע לסנטר, או לחפש כל חניה ברחובות תל-אביב). איזה מזל שאפשר להכיר תודה על שהפחד והספק לא עצרו את התנועה ושתנועה לא רק מרפאת, היא גם מקנה אומץ ולכן היא גם תמיד מנצחת את הפחד והספק. תעשו תנועה היום למענכםן. כלשהיא, לא רק בגוף. יש לזה תמורה, תמיד.
