11/05/2026
היום היארצייט (שנה לפטירתו) של מורי ורבי קאצויוקי שיממוטו סנסיי זצ"ל. כמה אנקדוטות על האדם, המורה והדמות:
1. סמינר במדינה מסוימת במזרח אסיה. הגענו פמליה גדולה ללוות את המורה, שרק לפני כמה שבועות יצא מבית חולים אחרי ניתוח. באופן יוצא דופן, היחס אליו היה פשוט מתחת לכל ביקורת. יחס מזלזל גם בתוך האימונים וגם אחריהם. איחורים, ייבושים של שעות, אימוני אייקידו בלי מזרנים, וכל מיני ניואנסים קטנים שפשוט הבהירו שאין באמת עניין ללמוד אייקידו, אלא רק להשתמש בו בתור איזה כלי פוליטי בתוך מערך התככים של ארגון אייקידו מסוים. באימון האחרון, אחרי כמה וכמה ימים של תסכול, שיממוטו סנסיי הסתכל על משתתפי הסמינר, שלא ממש היו בעניין, ואמר להם: "אני יצאתי שבוע שעבר מבית חולים, הגעתי לכאן כדי לאמן אתכם, ואני מסכן את החיים שלי בשביל זה. אני מצפה מכם לעשות את אותו הדבר". ואז העביר אימון לפנתיאון, העיף אותנו באוויר, ויצאו ממנו כוחות שלא ראיתי עד אותו רגע. הוא סיים את האימון, קד קידה ויצא מהחדר. באותו ערב עלה לו החום, והוא לא יצא מהחדר עד הטיסה חזור.
2. נסיעה ברכב לשדה התעופה כדי לאסוף אורח שהגיע לבקר את שיממוטו סנסיי מהולנד, מורה בכיר כזה או אחר. אני והוא במכונית. שיממוטו סנסיי, שהיה עם קטרקט מתקדם ובקושי ראה (כמובן שהוא סיפר על זה רק אחרי הניתוח), נהג, ואני אמרתי לו באיזו ירידה לפנות. בנסיעה הארוכה התגלגלה שיחה. סיפרתי לו שאני רושם בסוף כל אימון את כל מה שהוא אמר באותו אימון ומסכם לעצמי. הוא הסתכל עליי עם העיניים הכחולות שלו ואמר: "גרוע מאוד. אל תעשה את זה יותר. אייקידו זוכרים בגוף ולא בשכל". באותו רגע הפסקתי לנהל את יומן האימונים שלי.
3. שיממוטו סנסיי תמיד תיאר את עצמו ככלי שנוצר הודות למורים שהיו לו. מעטות הפעמים שבהן הוא לקח קרדיט לעצמו על משהו; הנוכחות של המורים שלו תמיד הייתה שם. המורה שלו לאייקידו, אוסווה קיסאבורו סנסיי, והמורה שלו באוניברסיטה, סוזוקי קאקוזן סנסיי, ואבא שלו. אפילו בספר שהוא כתב בערוב ימיו, הפרק הראשון עסק במורה שלו, בדרך שבה הוא התנהג ובאופן שבו הוא נפרד מחייו. בדוג'ו תמיד היו תלויות תמונות של אותם מורים, ובשנים האחרונות, בקידות המקובלות בתחילת ובסוף האימון, הוא היה מוסיף קידה גם לתמונות שלהם.
כזה הוא היה. אני מודה שאני מאוד מתגעגע.
