22/07/2026
"אני בעומס משוגע. קשה לי מאוד, כולם פה מוצפים כולל אותי, ואני עצבנית על כולם. אני לא מרגישת פנויה כרגע... אפשר לדחות?"
את ההודעה הזו קיבלתי בשבוע שעבר מאמא שאני מלווה, בדיוק ביום שבו היינו אמורות להיפגש.
קראתי אותה, והבטן שלי התהפכה יחד איתה. כי אני מכירה את התחושה הזו, כשכבר אין אותך. כשאין לך שום רזרבה של אנרגיה להשקיע בעוד משהו, בטח לא כשזה נוגע להורות שלך, נושא שגם ככה הופך את הקרביים ולא תמיד קל לעיכול.
האוטומט ההישרדותי של המוח שלך במצבי עומס צועק לך: תצמצמי פצועים, תבטלי כל מה שמרגיש כמו עוד משימה. והדחף הזה לבטל? הוא לא ותרנות. הוא ניסיון נואש של המערכת שלך להגן עליך.
ואז נזכרתי באמא אחרת. אמא שסיימה איתי שיחת זום בשיא החורף, כשהיא יושבת בתוך האוטו החשוך שלה בחניה ב-22:30 בלילה, רק כדי שתהיה לה טיפת פרטיות.
לפני שניתקנו היא אמרה לי: את יודעת, הפגישות האלו הן כמו מקלחת טובה בשבילי. זה פשוט שוטף ממני את רגשות האשמה, מחזיר לי את האוויר בדיוק למקום הנכון, ואני יודעת שמחר, לא חשוב מה יהיה, אני לא ארגיש את אותו חוסר אונים.
וזה בדיוק הפיצוח. דווקא כשהבית שלך ברכבת הרים, כשהילדים מטפסים על הקירות ואין לך כבר כוח להכיל, להביא למפגש את מה שהכי מציק לך עכשיו זה הדבר היחיד שיחזיר לך את הכוחות.
ממקום שיקדם אותך באמת.
כי מה שבוער בך מתחת לפני השטח הוא רעש שמכלה לך את האנרגיה. המפגש הוא לא עוד משימה ביומן. הוא המקום היחיד שבו את עוצרת, פורקת, מבינה מה באמת קרה שם מולם ובתוכך, ומקבלת את השליטה בסיטואציה בחזרה.
כשעושים סדר מנקים רעש מיותר, מבינים את השורש ויודעים מה המטרה הגבוהה יותר. וגם אם התגובה שלך בפעם הבאה עדיין לא תשתנה ב100%, עצם זה שאת מבינה מה קורה כבר מייצר שינוי. כי רק כשאת רואה עוד אופציות, את יכולה סוף סוף לבחור בהן.
צעד אחר צעד, בלי להלקות את עצמך, בתהליך שבו שניכם צומחים ביחד.
ויותר מזה, הילדים שלך כל הזמן מסתכלים עלייך. הם מפנימים את הדרך להתמודד דרך חיקוי הדרך שבה את מתמודדת עם הקושי שלך.
כשאת מחליטה שדווקא עכשיו, בשיא העומס, את לא מוותרת על העוגן שלך, את מעבירה את השיעור הכי חזק על התמודדות, על ערך עצמי ועל לקיחת אחריות.
איפה את מוצאת את עצמך מבטלת או דוחה משהו שהיה אמור להטעין אותך, רק בגלל שהרגשת שאין לך פנאי נפשי לזה? מעניין אותי לשמוע אם את מזהה את האוטומט הזה אצלך
