30/05/2026
שבת ראשונה בלעדיך.
והשקט בבית כבר לא אותו שקט.
יש שבתות שבהן הזמן עוצר לרגע.
הטלפון שקט יותר.
הרחוב נרגע.
המרוץ היומיומי נסוג הצידה.
ואז, דווקא בתוך השקט הזה, החוסר מקבל קול.
אבא שלי,
אני מגלה פתאום כמה מהשיחות שהיו בינינו,
שיחות שנראו פעם פשוטות ורגילות,
הפכו עכשיו לאוצרות קטנים שאני מחזיק קרוב ללב.
משפט שאמרת.
מבט שנתת.
עצה שנזרקה כבדרך אגב.
זיכרון ישן שלא חשבתי שאזכור.
ופתאום הכול חוזר.
חד יותר.
עמוק יותר.
משמעותי יותר.
אני זוכר הרבה יותר ממה שחשבתי.
ואני מתגעגע הרבה יותר ממה שמילים מסוגלות להסביר.
יש כאבים שנוגעים בשכבה הכי עמוקה של האדם.
במקום שבו גם האיש החזק ביותר נשאר ילד.
ילד שרק רוצה לשמוע שוב את הקול של אבא שלו.
לשאול עוד שאלה אחת.
לספר עוד סיפור אחד.
לשבת לידו עוד כמה דקות, בלי למהר לשום מקום.
אבא שלי היה שייך לדור אחר.
דור שלא דיבר הרבה על עוצמה —
אלא פשוט חי אותה.
דור שקם מתוך תופת,
מתוך פחד קיומי,
מתוך מלחמות על הבית ועל האדמה,
ובנה כאן מדינה בעשר אצבעות, באמונה, בזיעה ובאומץ.
אבא אהב את מדינת ישראל בכל ליבו.
לא כאמירה.
לא כסיסמה.
אלא בגוף, בנשמה ובהוויה שלו.
הוא נלחם עליה מול אויב,
בסכנת חיים מוחשית,
ברגעים שבהם לא היה ברור מאליו שנקום בבוקר ליום נוסף.
והוא נשאר כדי לספר.
נשאר כדי לבנות.
נשאר כדי להקים משפחה.
נשאר כדי להעביר לנו את הערכים שעליהם גדלנו:
אהבת הארץ, אחריות, נאמנות, אומץ והכרת הטוב.
ואני — הילד שנולד מתוך אותה מלחמה —
גדלתי להיות לוחם.
מאמן.
מדריך.
אדם שמקדיש את חייו כדי לתת לאחרים ביטחון.
אולי רק עכשיו אני מבין עד כמה הדרך שלי התחילה הרבה לפניי.
עד כמה בכל ילד שאני מחזק,
בכל נער שאני מלמד להאמין בעצמו,
בכל אדם שאני מלמד לעמוד מול פחד ולא לקפוא —
יש משהו ממך.
אתה נמצא שם.
בכל שיעור.
בכל ערך.
בכל תלמיד שחוזר הביתה זקוף יותר, בטוח יותר וחזק יותר.
אנחנו עם שיודע כאב.
אנחנו עם שנושא בתוכו זיכרונות כבדים, געגועים וצלקות.
אבל אנחנו גם עם שקם.
שוב ושוב.
מן האפר.
מן השבר.
מן המקומות שבהם נדמה שאין עוד כוח.
לא מפני שאנחנו לא כואבים.
אלא דווקא מפני שאנחנו כואבים — ובוחרים להמשיך.
אבא שלי,
השבת הזאת מרגישה אחרת בלעדיך.
הכיסא שלך חסר.
הקול שלך חסר.
הנוכחות שלך חסרה בכל פינה.
אבל האור שלך לא כבה.
הוא עבר אלינו.
אל המשפחה שלך.
אל הילדים והנכדים.
אל הזיכרונות.
אל הדרך.
ואליי.
אני מבטיח לך להמשיך לשאת את מה שנתת לי.
להמשיך לבנות אנשים חזקים יותר.
להמשיך ללמד ילדים שלא משנה כמה העולם מנסה לשבור אותם —
בתוכם יש כוח לקום.
להמשיך להאמין במדינה שאהבת כל כך.
ולהמשיך להביט לאופק, גם כשהלב עדיין מתקשה להבין איך ממשיכים ללכת.
כי אדם באמת לא נעלם
כל עוד הערכים שלו ממשיכים לחיות באנשים שהשאיר אחריו.
שבת ראשונה בלעדיך, אבא.
ואתה חסר לי בכל נשימה.
אבל אתה איתי בכל צעד.
יהי זכרך ברוך.
תנוח על משכבך בשלום, אבא יקר שלי.
אני אמשיך מכאן — עם הכאב, עם הגעגוע, ועם האור שהשארת בי. 🇮🇱🙏
Yigal Arbiv IKMA Israel Yigal Arbiv Ikma-israel
