19/01/2016
קצת עלי:
החלטתי לרזות אחרי שישבתי בספה והתגלגלו לי השומנים מהבטן.
באותו שבוע, בעלי ואני הלכנו למסעדה "לאכול לפי יכולתך" עם חברים.
באמצע החגיגה, בעלי החליט לצלם אותי בזווית לא מחמיאה במיוחד:
זאת אומרת שהוא צילם את הזרוע שלי מקרוב וכשראיתי את זה
קיבלתי שוק "הלם","זעזוע" ולא האמנתי שזאת אני.
אפילו חברה שלי שהתיישבה איתנו אמרה לי:"זה לא כזה נורא, אני חושבת שזה לא אמיתי".
האמת היא שבשלב הזה כבר לא הקשבתי לאף אחד , אכלתי כאילו אין מחר כי באותו רגע החלטתי שזהו. ארוחה אחרונה ללא שליטה...
בדיוק יום למחרת של המסעדה, לקחתי את הבן שלי לחוג ובחנייה נפגשתי עם שתי חברות שכבר הרבה שנים נילחמות על המישקל שלהן. הן סיפרו לי על שומרי מישקל ואמרו לי שיש מפגש למחרת.
החלטתי שאני אלך ומתחילה את התהליך לא משנה "מה", "מי" או "מתי".
התחלתי את התהליך ב11.06.13 ומהיום הראשון היה לי מאוד ברור מה אני אמורה לעשות כדי להצליח.
הלכתי למיפגש הראשון שלי וכל דבר שאמרו הפנמתי, ביצעתי והצלחתי.
בכל תהליך ההרזיה, לא היו לי עליות במשקל רק נשארתי תקועה במשך שלושה חודשים עם אותו משקל אבל גם אז לא נשברתי.
תור שנה ירדתי 16 קילו. באותו זמן החלטתי לקחת את הספורט ברצינות רבה והשילוב הזה הוא מנצח.
היום, אחרי כמעט שלוש שנים אני גם מדריכת כושר וממשיכה להנות, אוכלת כל מה שאני אוהבת אבל עם מודעות מלאה על המחיר הכבד שאני אשלם עם אשתולל יותר מדי.
היום, אין מצב שאני אחזור להרגשה הנוראית שהייתה לי באותו זמן במסעדה.
הכל אפשרי כשיש מטרה ומוטיבציה.