23/12/2023
זה קצת ארוך אבל אלה דברים חשובים ששלח לי דוד בראון, שנלחם בעזה כמעט ברצף מהשבת השחורה. תקדישו להם כמה דקות, דברי חכמים בנחת נקראים:
מכתב פתוח מהחזית לעורף.
אכן, כותרת קצת יומרנית. ובכל זאת, התקופה האחרונה לימדה אותי קצת פחות להסס. אתחיל מהסוף: יותר מדי איבדנו, יותר מדי הקרבנו- כחברה וכעם - מכדי שנוכל לחזור ככ מהר למה שהיה. כאן, בצד הלוחם אני רואה יום יום איך אנחנו מזיעים כדי להיות ראויים, ואילו מה שקורה בבית בימים האחרונים מטריד אותי מאוד. זאת אומרת, במעט שאני מצליח לפגוש בית.
תראו. 70+ ימי מילואים זה לא כיף במיוחד. ובתוך כל המורכבויות שהמציאות הזו יוצרת, מסתבר שלצאת הביתה לאפטר זו מיומנות שצריך ללמוד אותה. איך לאזן בין הצורך לנוח ולנקות את הראש לבין הרצון להיות עם המשפחה והחברים (צירוף טריקי בפני עצמו). איך גם לטפל בסידורים דחופים ולהספיק כמה שיותר וגם להיות בתודעה שאסור להיות לחוץ להספיק הכל. להחליט מה מספרים ומה לא ובעיקר למי. לזכור שיש חוויות שזר לא יבין, אבל גם לא להסתגר בתוך עצמך. ולבסוף ללמוד גם איך להיפרד שוב כשחוזרים. וברקע של כל הדקויות האלו יש את ההסתגלות למעברים. ההתרגלות המחודשת למציאות 'נורמלית'- של חדשות, וקניות, ומשחקים ובגדים אזרחיים.
בהתחלה היציאות הביתה היו מחממות לב ממש. כבר עם חציית הגבול חיכו אזרחים עם אוכל חם, בכביש זרקו עלינו סוכריות (אמיתי לגמרי) ובירושלים ילדים עצרו אותי ברחוב וביקשו לחלק לי עוגיות. 'אמא תראי, הנה חייל!'. בחדשות, דני קושמרו הפך לגיבור לאומי שמאיים על סינואר ומכתיב סדר יום לוחמני שנותן פה לרחשי הציבור. סיפורי גבורה תפסו את הכותרות, לצד ביקורת מתבקשת שאמנם נשמעה אבל מתוך הכרה ברורה שעכשיו זה לא הזמן לסגור חשבונות פנימיים. אפילו לפוליטיקאים היה ברור (כמעט) לכולם: אחדות לאומית היא צו השעה.
עד כמה שהייתי חשוף לזה, נראה שאפילו בזמן הפסקת האש, השיח הלגיטימי על המחירים והסכנות מתנהל באחריות, וחשיבות הדיווח התקשורתי לא רמסה את צנעת הפרט המתבקשת. מי היה מאמין? תקשורת אחראית ומאוזנת.
אבל שבוע שעבר, ביציאה האחרונה שלי הביתה משהו כבר הרגיש אחרת. פתאום כל מיני אנשים אתם נפגשתי התחילו לשאול אותי מה דעתי על מה שדיווחו ועל הפרשייה האחרונה. לא מיותר לציין שרוב הפעמים לא היה לי מושג על מה מדובר. וזה לא ממש משנה אם מדובר בחייל שקרא שמע ישראל במסגד או מודעה חסרת רגישות של אחים לנשק. בביטוי אומלל של אורית סטרוק או בשחזור העלילה המחליאה על אשמת יו"ש בגניבת כוחות ערב השביעי באוקטובר. אנשים קרובים התחילו לדבר שוב על משבר אמון עמוק והכל פתאום הרגיש לי כאילו נזרקתי בבת אחת שלושה חודשים אחורה. לפלגנות, להסתה ולרעל באוויר.
בבית, ניסיתי ככל יכולתי להתנתק מכל זה. מסביר שהקשב שלי מוגבל ושעדיף שארכז אותו במה שחשוב באמת. מתרגל את מה שלמדתי באפטרים הקודמים. אבל אז על ההאמר בחזרה פנימה לעוד ימים ארוכים בעזה- שמתי לב שאני ממש כועס.
כועס, כי מגיע לנו יותר מזה. וכי הפער בין הרעות והאחווה שאני חווה פה בחזית לבין המחנאות שמתחילה לבצבץ שוב בעורף הוא בלתי נסבל.
בואו לא נייפה את המציאות. גם אנחנו שחוקים ועייפים ומתים לחזור הביתה. התארכות ימי הלחימה נותנת אותותיה והפתיל של כולנו נהיה קצר יותר. עד כדי התקוטטויות קטנוניות ומיותרות. ויחד עם זאת, המשימה המשותפת ברורה וגודל האחריות מוחשי כתמיד. ואל מול זה הפערים מתגמדים וכל הבדלי הרקעים, האמונות וההשקפות הפוליטיות הופכים חסרי חשיבות.
ומאז, הדאגה העיקרית שלא מרפה ממני היא שביום שאחרי, שוב לא נהיה ראויים לכל זה. כחברה, כעם. ואם לומר את האמת- כרגע זו האחריות שלכם, של כל מי שבבית. כל מי שצורך, מפיץ או יוצר חדשות (למעשה, כולם). כל מי שמדבר על המצב, כל מי שמביע דעתו על הידיעה האחרונה. זו האחריות של הבוחרים והנבחרים, של אנשי הציבור והאנשים הפרטיים בבית. האחריות שלכם היא לוודא שהלקח נלמד היטב: שאין לנו ארץ אחרת, או עם אחר או פריבילגיה להתקוטט. לזכור ולהזכיר שמגיע לנו יותר מכל הסחי והמיאוס שהיו מנת חלקנו בחמש השנים האחרונות.
זו האחריות שלכם להכין את הקרקע ולוודא שהמציאות אליה נחזור משדה הקרב תהיה כזו של בנייה ולא של פירוק. של יחד ולא של פירוד. שהפוליטיקה שלנו תהיה כזו של דעות ולא של זהויות. שהאינטרס התקשורתי ייטה למכנה המשותף הרחב ולא לקצוות המפלגות. שפוליטיקה קטנה תיתקל בחוסר עניין. שאת הזעם נפנה לשדה הקרב, את הכאב נתעל להתייחדות וחיבוק, ואת התקוות נטפח יחד. זו האחריות שלכם לזכור שהמחנאות היא כלי נשק בידי אויבינו והמלחמה לא מוכרעת רק בשדה הקרב.
אם יש משהו שהקורונה לימדה אותנו זה שלא משנה גודל האירוע- שגרת המציאות שואפת תמיד לחזור לנקודת המוצא. ועם כל הזוועה והכאב של אירועי השביעי באוקטובר, ללא מאמץ אקטיבי מצד כולנו שום דבר לא ישתנה. ופשוט אסור לנו לתת לזה לקרות. עלינו להתאמץ להיות ראויים לקרבן. לבנות מציאות חברתית אחרת- של אמון וחזון משותף. וכמו כל תהליך של תיקון, זה מתחיל בלהכיר בפגמים. כל אחד של עצמו, לא של האחר. הלוואי ונהיה ראויים. בינתיים, אני תיכף עולה שוב לעמדה, סומך עליכם שתחפו עלינו מאחור.
