03/09/2026
Roman Krupnik-David מאת
יש באייקידו עיקרון שאני מאוד מתחבר אליו: חיבור. חיבור לפרטנר, לתנועה שלו, לאנרגיה שהוא מביא, לכיוון ולכוונה.
עם השנים אני מבין שחיבור הוא לא רק משהו שקורה על המזרן. מבחינתי, הוא אחד הדברים העמוקים ביותר שאייקידו מלמד, וגם אחד הדברים שאני ממשיך ללמוד כל הזמן.
באייקידו אנחנו לא מנסים לעצור כוח בכוח. אנחנו מנסים לפגוש את מה שמגיע אלינו, להתחבר אליו, להבין את הכיוון שלו ואז להוביל אותו למקום אחר. ככל שאני מתרגל את זה יותר, אני מגלה שהעיקרון הזה רלוונטי לא רק לאימון, אלא גם לאופן שבו אני מתמודד עם אנשים ועם מצבים בחיים.
מכאן מגיעה גם התובנה בנוגע לדרך הנכונה להתמודד עם קונפליקט. לא לברוח מעימות או משיחה קשה, ולא לוותר על מה שחשוב לנו, אלא לנסות לא להפוך כל מחלוקת למלחמה. בחיים המקצועיים שלי כיועץ משפטי אני פוגש את זה לא מעט, במחלוקות שבהן הצדדים נוטים להפעיל יותר כוח, להתעקש ולהוכיח שהם צודקים.
ברגעים האלה תרגול האייקידו נכנס לפעולה. אני מנסה שלא להגיב לכוח בכוח, אלא לעצור לרגע ולנסות להבין אותו. אני שואל את עצמי מה באמת חשוב לצד השני, ממה הוא חושש, לאן הוא רוצה להגיע, ומה אני אולי מפספס כשאני מסתכל על הדברים רק מנקודת המבט שלי. זה לא אומר להסכים להכול או לוותר על העמדה שלי, וזה גם לא אומר להיות פחות נחוש. לפעמים דווקא ההפך: כשאני מבין טוב יותר את הצד השני, אני יכול לעמוד בצורה ברורה יותר על הדברים שבאמת חשובים לי, בלי לייצר התנגדות מיותרת.
כשיש חיבור, גם אם אין הסכמה, אפשר לפעמים למצוא דרך להתקדם בלי שכל מחלוקת תהפוך להתנגשות של כוח מול כוח.
ואולי זה אחד הדברים היפים שאני לוקח איתי מהאייקידו גם מחוץ לדוג'ו: לא כל קונפליקט צריך להכריע בכוח. לפעמים צריך קודם לפגוש אותו, להתחבר אליו, ולהצליח לשנות את הכיוון.
אחרי הרבה שנים באייקידו, אני מגלה שאני עדיין לומד את זה - על המזרן, בעבודה ובחיים.