09/09/2024
עבר עליכם יום ארוך בשבוע ארוך בתקופה מאוד ארוכה.
אתם יושבים על הספה בבית כבר לבושים לאימון, ובדיוק יש רגע נדיר של.. שקט.
אתם עם הקפה או הטלפון או רחמנא ליצלן בוהים בתקרה. יש חושך בחוץ, השרירים משדרים תחושה מוזרה של הרפייה והנשימה נרגעת. סוף סוף קצת מורידים הילוך.
אתם מסתכלים בשעון ומבינים שאתם צריכים לצאת לאימון. אוי ויי.
ואז מתחיל מחול המחשבות: אולי נוותר ונישאר לנוח בבית, בכל זאת תקופה מורכבת. להפסיד אימון אחד פעם ב- זה לא נורא. גם ככה אני אגיע ולא יהיה לי כוח, ואני לא אצליח לעשות את כל התרגילים ואצטרך ללכת במקום לרוץ. אז מה הטעם?
עכשיו מה שאני *לא* רוצה לעשות, זה לתת טיפים של קואוצ'רים לגבי מה יעזור לכם לצאת מהבית, לדהור עם חיוך מרוח על פניכם לעבר האימון המושלם, לנצח את היום ולהיות הגירסה הכי טובה של עצמכם. כי אני חושב שזה שיט לא רלוונטי.
מה שאני *כן* רוצה זה לאפשר גישה אחרת לאימון עצמו, בשני מובנים:
- מבחינה חוויתית "פסיכולוגית" (לא מתיימר להבין בפסיכולוגיה). בכל אימון, ובאימונים כאלה במיוחד, מה שחשוב זה לנתק את חווית האימון מהשוואה סביבתית ומביקורת עצמית. אמנם אימון קבוצתי תמיד יכיל מרכיב השוואתי בזמן האימון ולעתים זה חיובי. אבל כל מתאמן ומתאמנת צריכים לשאוף להנות מהאימון כשהם מגיעים לאתגר שרלוונטי עבורם. רלוונטי בכלל, ובפרט באותו היום בהתחשב בכללללל הנסיבות. ובתוך החוויה הזו, כדאי לא להיות קשים עם עצמנו, ולעבוד לפי היכולת הנוכחית של אותו אימון. אולי הריצה פתאום קשה יותר, ואולי המשקל הרגיל מרגיש כבד יותר. זה לא אומר שום דבר על היכולת הכללית שלנו, רק על הנקודה הספציפית הזו בזמן.
- מבחינה פיזיולוגית (קצת יותר מתיימר להבין), אנחנו מרגישים ביתר שאת מרכיב של *אוטורגולציה*. המשמעות היא שכל המערכות שמעורבות באימון (בעיקר לב-ריאה, עצבים, שרירים) מגיבות בצורה בלתי מודעת ולא מאוד נשלטת למצב הכללי שלנו, ועובדות בתפוקה שמגלמת את כל נסיבות חיינו והעומס הגופני המצטבר שאנחנו חווים. לכן נרגיש שמאמצים שאנחנו מורגלים אליהם, לפתע הופכים לקשים הרבה יותר. כאן חשוב לזכור שאימון גופני הוא תהליך מתמשך לטווח ארוך, ולא נמדד לפי אירוע חד פעמי. באימון הגוף מגיב למאמצים חיצוניים שמוכתבים לו באופן מלאכותי, אבל המשאבים שהוא יכול להקצות לעומס הזה משתנים מיום ליום עם תנודתיות מסוימת. כאן נכנס המרכיב של "הקשבה לגוף". זה לא עניין רוחני, אלא הכרת היכולות של הגוף ואת התגובה שלו לסוגים ונפחים שונים של עומס, והיכולת שלנו לפרש אותות עצביים בצורה שיאפשרו לנו, בעזרת המאמן כמובן, להתאים את מרכיבי האימון בצורה נכונה. שימו לב רק, שהקשבה לגוף אין משמעותה הימנעות מוחלטת מקושי באימון, אלא ניסיון להבין עד כמה אנחנו מסוגלים באותו יום להביא את עצמנו לעומס גבוה, אם בכלל.
באופן אישי אני מרגיש שגישה כזו מורידה ממני לחץ באימון ומאפשרת לי לבוא בראש פתוח ולב חפץ. זה מבטל תחושות תסכול וחוסר סיפוק ופותח דלת למגוון רגשות ושילוב של תהליך האימון בחיי היום יום. זה לא משהו נפרד וחיצוני, אלא חלק מהחיים שלי ונצבע באותו צבע שבו צבועים חיי באותו רגע.
כשמדובר באימון:
כל דבר יותר טוב משום דבר.
