רועי ברדה העצמת ילדים דרך תנועה; שחייה ו"ווינג צון" - Wing Tsun

01/08/2026

תשובה לאמא של תלמיד, עדיין לא בן 4, עם קשיים...

בהמשך לשיחתנו בטלפון - כדי לתת מענה לשאלתך,
וכפי שביקשת, בכנות

אגיד
שכן

הבן שלך מקסים

נקודה.
משפט חדש.

(והשארתי הרבה הרבה רווח )

וכמו כולנו, גדולים כקטנים, גם לו יש עבודה לעשות על עצמו בעולם הזה (וכמובן גם לנו כהורים).
אבל זה לא "מגרעה" וזה לא לא-בסדר
אלא לגמרי בסדר גמור, וטבעי,
אפילו אם זה בולט ביחס לאחרים.
בלי השוואות.

היתרון במוחצנות היא שיודעים שיש בעיה - כי היא גלויה לעין,
וזה עדיף בעיניי על כל הילדים שלומדים עם הזמן להפנים עמוק את הקשיים, ובונים שריון ומסיכה כלפי חוץ שהכל בסדר - כי הם איבדו אמון, לא רק בסביבה שלא מבינה אותם, אלא... בעצמם ובמה שהם מרגישים...
וכמה מר לי מבפנים רק לחשוב על זה.

אז זה שרואים את האש - זה דווקא יתרון!

ואין עשן בלי אש, וכנראה שכרגע יש שם צורך רגשי או צרכים שעדיין לא מקבלים מענה מדויק.
וככל שאנחנו נדייק את עצמנו בהקשר הזה, ככה הוא יילך ויתאזן, וגם ילמד עם הזמן לאזן את עצמו לבד ובאופן עצמאי.

דמויות מפתח, לא רק חיוביות - אלא גם מדויקות עבורו- יעזרו מאוד בזה.

בסוף מערכת היחסים שהורה בונה עם בנו/בתו היא שונה ממערכת יחסים עם אדם זר שבוחר להישאר בחייו. ולכן יש דברים שמורה או בן משפחה בוגר כמו דוד או "אח בוגר" יצליחו לעשות - שההורה לא יוכל לעשות. מעין מגבלה מובנית במערכת ההפעלה שלנו.

סיפרת שבנך מאתגר מאוד בהקשר של גבולות, וכמובן ראיתי קמצוץ מזה בעצמי בהתפרצויות שהיו לו בתחילת השיעור כשלא רצה להיכנס למים, וגם בסוף השיעור - כשלא רצה לעזוב.... שובר את הלב.

אבל ייתכן שהבעייה היא בכלל לא בעיה של גבולות, אלא משהו אחר.
אני ממליץ לך לקבל חיזוק בשני תחומים שעזרו לי בהקשרים האלה;

1) NON VIOLENT COMMUNICATION
באנגלית זה "תקשורת לא אלימה". יש סרטונים ביו טיוב של מארשל רוזנברג, אבי ה"תקשורת לא אלימה" (שקיבל בעברית את השם: "תקשורת מקרבת") מסביר לעומק רעיונות שלקח לי הרבה זמן לעכל. אבל ברגע שעיכלתי זה שינה את כל תפיסת החיים שלי ועזר לי להתמודד באופן הרבה יותר מדויק ואפקטיבי במצבי קונפליקטים בחיים, גם עם ילדים וגם עם ילדים מגודלים (מבוגרים).

2) קוראים לה ד''ר יפעת מצנר חרותי, והיא עושה הדרכות הורים, ולקחתי לפני כמה שנים קורס דיגיטלי קצר אצלה,
ועם כל הניסיון שהיה לי עד אז - היא חידשה לי, ולמרות שעוד לא הייתי אבא אז, אפילו כמורה היה לזה אימפקט משמעותי על תלמידיי.
ובעיקר זה עזר לי להבין יותר לעומק את עולמם הפנימי של הילדים ולעקוף בורות מיותרים כדי לבסס אמון ולחזק בטחון עצמי.

שני המסלולים האלה הם פרקטיים ויכולים לסלול את הדרך לליבו של אדם - של בנך במקרה הזה.

עליי זה השפיע מאוד בהקשר שהבנתי שרק להיות חזק ולהקפיד על הגבולות, זה אמנם חשוב ומאוד משמעותי , אבל זה עדיין לא מספיק.
ואני טיפוס, ותמיד הייתי, של גבולות.

כמה נקודות חשובות נוספות:
סיפרת שיש לו חרדות...
ככל שהוא ישחק יותר, בעיקר בתנאים שלו (מותאם גיל),
ויוכל להיות פשוט ילד - הוא גם יירגע יותר.

וגם ככל שהחרדה הכללית תרד למקומות מאוזנים יותר - בהכרח תראי פתאום ילד יותר מווסת ומרוכז -
ומשחקים ומשחקיות בריאים, הם חלק משמעותי בעולמם של ילדים שמוביל לשם.
וייתכן מאוד שהפרעות הריכוז שלו, להן את עדה, נובעות לא מקושי אורגני-פיזיולוגי במוח שלו אנו קוראים "ADHD או ADD" אלא מהעובדה שמערכת העצבים מוצפת בגלל רגשות חזקים שלא מקבלים מענה איכותי ופורקן...
בשביל להמחיש את זה נסי לדמיין איך את מתפקדת בסוף יום עבודה מתיש, עם מעט מאוד שעות שינה, אחרי שרבת עם בן זוג, וגם קיבלת ווסת באותו זמן... האם יש פניות אמיתית לשבת ולהתרכז? או שזה דורש המון כלים ויכולת של ויסות עצמית - וגם אז זה במאמץ גדול, ושלילדים אין אותם עדיין....

לגבי החששות שלך לגבי העתיד, אם יש לו ADHD לדעתי וכו'.....
יש הרבה מאוד דברים שאני סולד בהקשר של מערכת החינוך שלנו, סדרי העדיפויות שלה, ההתנהלות העקומה ועוד ועוד ועוד.
אם תשאלי אותי האם באמת יש בעיות קשב וריכוז -
התשובה שלי תהיה, שאם אתה מנסה להושיב ללמוד שעות כל יום על כסא, יצור שאבולוציונית נועד ללמוד דרך תנועה והתנסות, לפחות עד גיל הרבה יותר מאוחר - אז ברור שתקבל דיסוננסים ופערים.

אז נכון שיש ילדים שמצליחים "לגדל תחת לימודי" ומצליחים ללמוד להתרכז ככה יותר מאחרים, ויש כאלה שפחות. אבל כולם משלמים על זה מחירים מיותרים.

זהו..

מקווה שעזרתי
וכמו שאת בטח מבינה אני נהנה מלהעביר את המסרים האלה, ורואה בזה שליחות - אז זו לא טירחה לאתגר אותי בשאלות, ספקות או התנגדויות.

שיהיה ערב מקסים 🙏

23/05/2026

עברנו דירה.
אחרי 7 שנים בהוד השרון, שבמהלכם חווינו את השקר-קורונה, והשביעי לאוקטובר, - לצד גם דברים נפלאים ומרונני נפש כמו הולדת בתנו, הקמת הבריכה ופרויקט וואטרבאלאנס, פתיחת קבוצות אימונים ועוד – העמסנו את הפקלאות, ואם להשתמש בשפה משלית ומתומצתת; פירקנו את המיטה הקטנטנה של אריאל, קיפלנו את מיטת הטיפולים של בר, שלפנו מהקיר את בובת העץ של הווינג-צון, ופירקנו מהיסוד את הבריכה (ואת כל התשתית!) שבחצר, אמרנו תודה לבעלי הדירה המקסימים שלנו על כל השנים - ועברנו לגור ליד המשפחה של אשתי.
נתון מעניין: הבית הקודם שלנו בהוד השרון היה לפי הווייז במרחק בדיוק (!!!)של 77 ק"מ – גם צפונה לבית אימי, וגם דרומה לבית גיסתי... מה שמשקף באופן סמלי במובן מסוים את העובדה שאני ובר "ישבנו על הגדר" מבחינת ההחלטה לאיזה צד של המשפחה להתקרב אם וכאשר נחליט לעזוב את הוד השרון.
ואז הגיעה אריאלי – ונולדה עם קשר בחבל הטבור (אבל ללא שום דרמת בית חולים תו"כ הלידה תודה לאל) היישר לתוך "מלחמת איראן הראשונה" – הרפתקה וסיפור בפני עצמו, וטרפה את קלפי חיינו באחת. READY OR NOT – הפכנו להורים! ומכיוון שלא היה טעם לחזור לבית ללא ממ"ד - את השבוע הראשון מחוץ לבית החולים העברנו אצל גיסתי בדרום, מכיוון שלה יש.
ואז, כשאריאלי הגיעה לגיל 8+- חודשים, התחילה "מלחמת איראן השנייה", ושוב... מכיוון שלא היה לנו ממ"ד ושבענו מריצה עם זאטוטה למקלט הציבורי – קפצנו שוב לביקור "קצר" אצל גיסתי.
ושם, בקיבוץ שאנחנו מכירים אמנם לא מאתמול, נשארנו לאורך כל המלחמה, נהנים משקט יחסי של טילים ואזעקות באווירה פסטורלית, בחיק המשפחה, מסתפקים למחייתנו בציוד הבסיסי הדחוף יחסית שניתן לדחוס לתוך דירת שני החדרים שבה התארחנו – ותוהים מה לכל הרוחות קורה ומה אנחנו אמורים לעשות.
ואז תו"כ קרה דבר מעניין במקביל גם אצלי וגם אצל בר; התחלנו להרגיש שבניגוד להרגלים ולנוחות שלנו, וגם בניגוד לתכנונים של כל אחד מאיתנו (לדוגמא: בר היתה שנייה מלפתוח קבוצת NIA ואז פרצה המלחמה) – שאנחנו נקראים לעבור לגור בדרום. החלטה מפתיעה ומאוד לא נוחה, שאף אחד מאיתנו לא רצה בה בהתחלה – אבל כשהיקום מדבר ושולח סימנים – כדאי לפתוח את הלב ולהיות מוכנים להקשיב למה שהוא מנסה להגיד. כי מה לעשות? "הוא" – יודע יותר טוב. הרבה יותר טוב.
אפשר לומר שבחרנו לעבור לאיזור שלפני כשנתיים וחצי היה המקום האחרון שבן אדם שפוי היה רוצה לעבור לגור בו – אחרי שהשביעי לאוקטובר התפוצץ לנו בפרצוף ופיצץ הרבה בועות. זהו איזור שלם שהוא פוסט טראומתי..., ומנגד, כשכבר אין כמעט שום נקודה במפה של ישראל שהיא בטוחה בטחונית.
ומצד שני, על פי אמונתי ונסיוני – ממילא אין מקום שהוא באמת בטוח, לא כאן ולא בחו"ל, ואין לאן לברוח (לפחות לא במימד החומרי); ו"השיעורים" שלנו ימצאו אותנו בכל מקום על הגלובוס בו נהיה, ויכריחו אותנו להתמודד עם האמת, במטרה שנבחר להשתנות ולהתפתח רוחנית (ואני לא מדבר בכיוון של הנחת תפילין או הפרשת חלה) – דבר שהוא גם מתגמל. מאוד.
מה זה אומר "כשהיקום מדבר"? אני רוצה לבאר:
בשנה האחרונה הרגשתי שאני "מיובש" בהוד השרון. סוג של תקוע מכל מיני בחינות, עם חוויות של חוסר הצלחה – יותר מהרגיל . ובר מצידה סוף סוף עמדה לפתוח את קבוצת הריקוד שלה, בפעם הראשונה שלה – ורגע לפני שהיא חתמה על חוזה, פרצה המלחמה ועיכבה את חוזה השכירות של הסטודיו.
ומנגד, "אותה" קבוצת ריקוד החלה לרקום אור (עור) וגידים בעבורה דווקא בזמן המלחמה, בקיבוץ של גיסתי – ואילו אני חוויתי פריצת דרך משמעותית בתחום אחר בחיי (זה לא המקום). ועדיין – זה לבד לא יכול להסביר או להצדיק חשיבה בכיוון. כל אלו התווספו לאותה "הרגשה"/תחושת בטן שהתחילה לקנן אצל כל אחד מאיתנו בנפרד.
ואחרי ששיתפנו אחד את השניה בהרגשה המוזרה שכל אחד מאיתנו חווה בנפרד, שכנראה נכון לנו לעבור דירה לאיזור הדרום – תוך ימים ספורים אחרי שקיבלנו את ההחלטה ומבלי שהתחלנו אפילו לחפש - הבית החדש שלנו, זה שעברנו אליו לפני פחות מחודש, הגיע אלינו! אומרים ש"אם מוחמד לא ילך אל ההר – ילך ההר אל מוחמד". כלומר ממש לא הספקנו אפילו להתחיל לחפש – וגם בעל הדירה מצידו, שהתכוון להתחיל לפרסם את הנכס - לא הספיק לפרסם אותו וגם לא הבין בכלל איך הגענו אליו....
ובזירה השנייה הדירה בהוד השרון – לא הספיקה לעמוד ריקה ונתפסה מייד – ואז, ברצף אירועים לא הגיוני בעליל, עם מלא תקיעויות ובלת"מים שאיימו לעכב ולטרפד את תהליך העזיבה שלנו – גם הגיעו שלל ניסים ועזרות (עזרה ברבים) באופן מפתיע שפתרו את כל הבעיות, אחת אחת, והשאירו אותנו פעורי פה ומשתאים.
ויחד עם זאת, לעשות מעבר כזה זה לא קל – לא רק פיזית, עם תינוקת רכה שדורשת זמן ואנרגיה נוספים ורבים, אלא גם מנטלית, רגשית-נפשית... לא קל לעזוב את הישן, וקשה לוותר על המוכר והידוע – וה"בטוח" ולהתחיל כמעט מחדש, כמעט מאפס, במקום חדש לגמרי. (האם יכול להיות שנדרשה מלחמה קיומית עם איראן כדי שנקלוט וניפתח לאפשרות למשהו חדש וטוב יותר??)
אחרי שהאבק התחיל קצת לשקוע בבית החדש – הגיעו גם שלל ההתמודדויות לא קלות, ויש אתגרים רבים שעוד מחכים לנו. ונדמה כאילו היקום מצידו, כאילו אומר לנו כעת: "חמודים.... השלב הקודם אמנם הושלם, וקיבלתם מספיק עזרה... אך על מנת להשיג את פריצות הדרך הבאות – תצטרכו כבר להתאמץ להתפתח לתחנה ולשלב הבא...." (בדומה למשל הגולם שמתאמץ להפוך לפרפר, או הלובסטר שיכול לגדול למימדים חדשים רק כשהוא מוותר על הקונכייה המגנה – אך הלא גמישה אשר שומרת אותו קטן וצפוף בתוך הסטטוס קוו...)
זהו... אז אם מישהו מחפש אותנו – עברנו לאיזור חיוג 08.
קודם כל תודה לכוחות השמיים, וגם לכל נשמה ונשמה שעזרה לנו במעבר – משכנים יקרים שעזרו לי לסגור מעגל קסום, דרך חברים שהפתיעו וסגרו לנו פינות ברגע האחרון, המשך בנשמות שנקלעו "במקרה" לאירוע והפכו משברים להזדמנויות, ועד המשפחה של בר ש"התלבשה" על הבית החדש כסופה ועזרה לנו לשלוף מתוך הקרטונים את הידיים ואת הרגליים.
לצד ההתרגשות, הנופים הפסטורלים, והפוטנציאל שממתין להתגלות – שאלוהים יעזור לנו – זה עדיין מפחיד ומאתגר מאוד, ולעיתים הספקות צפים ומעניקים לי הזדמנות מחודשת לבחור. (-;

20/09/2025

מדוע ללמד ילדים להפסיק לבכות?
... אז זהו.. שאין סיבה. להיפך.
בכי הוא חלק טבעי ב התמודדות רגשית בריאה עם אתגרי החיים, ולהבנתי גם מגובה מחקרית (למי שפחות מחובר לאינטואיציה וזקוק לתקף זאת באופן אינטלקטואלי באמצעות המדע).

ובכל זאת.... במצבי סכנה קיומית אנחנו כן חייבים *לתעדף* על מנת לצלוח את הסכנה.
כלומר אלו הם מצבים שבהם חייבים להדחיק את הרגש על מנת להצליח לתפקד באותו רגע מסוכן. וזה דורש שליטה עצמית ותרגול. אבל להדחיק רק עד לסיום ההתרחשות המסוכנת - ואז לתת לרגש את המקום המלא על מנת לחזור לאיזון בריא של כל האלמנטים שמהם אנחנו כבני אדם מורכבים.

ל מה הכוונה?
לדוגמא, בטרם לוכד הנחשים צחי מנתניה, נסע 25 דקות כדי לתפוס את החיה המדהימה הזאת, מטר וחצי של עוצמה פראית שכמעט "נישקה" אותי, - באותם 25 דקות היה לנו "זמן איכות" שבמהלכו הייתי צריך לקבל החלטות "תחת אש", שאחת מהן (בה בחרתי) הייתה שלא להפנות גב אלא לבצע מהלכים על מנת שהנחש לא יצליח לברוח - על מנת שנוכל בסופו של דבר לתפוס אותו ולהרחיק אותו מסביבת בני אדם (הצפע הוא חיה מוגנת על פי חוק, ויש לה תפקיד אקולוגי מרכזי) .

האירוע הסתיים בשלום עבור כל המשתתפים, ועם מקל שבור אחד שנאלצתי להכות בו את הנחש, שלא כ"כ אהב שניסיתי לחסום לו את נתיב המילוט (ובצדק) והסתובב כדי לתקוף אותי.

ואז, אחרי שהאירוע הסתיים והאבק שקע, ויכולתי להרגיש את האדרנלין תקוע לי חזק בשרירי הירך הקידמיים ברגליים... (במילים אחרות זה הרגיש כמו שריר שנתפס), והיה לי רגע קצת לעבד מה שקרה - מגיע הזמן גם להתבונן ולטפל ב"התקף הלב" של הפתעה כשאתה כמעט דורך על צפע שבכלל לא ראית - והוא נותן לך נשיפת אזהרה חזקה... ואתה מבין שאתה נזרק באחת ממצב של שגרה מנומנמת יותר או פחות - לזירת סכנה של חיים ומוות.

זמן לפעול,
זמן לעבד,
זמן להסכים להרגיש את כל הרגשות, גם הקשים,
זמן לטפל.

כי אחר כך יש מערכות יחסים שצריך לטפח באופן בריא - עם האשה, עם התינוקת, עם תלמידים, עם משפחה וכו' -
ועם מערכת היחסים החשובה מכולן, כי היא זו המלווה אותנו לאורך כל חיינו. עם עצמנו

02/09/2024

הדגשים להיום עם נ', מוסרת לי בר אשתי בתום הטיפול שלהן בקליניקה, הם פשוט לאפשר לה חוויה נעימה במים - "וזה הכל" - וגם זה המון בשבילה...

נ' היא אשה בת 65 עם פחד המים כנראה הכי גדול שנתקלנו בו עד כה, עד כדי כך שהחשש התחיל מעצם הרעיון בכלל להיכנס בכלל לבריכה - ואפילו כשהיא יודעת שהמים רדודים ושהיא עומדת בהם...

אני מביט לשמיים ומבקש בענווה בליבי עזרה... ברור לי שהנס בדרך - ושהוא יפתיע גם אותי. ובכל זאת, זהו מצב קצת מלחיץ... לשחרר ולהאמין שגם הפעם זה יקרה... ועוד עם "קהל".

בתום שיחת היכרות קצרה והסבר על החוקים במים, השיעור במים סוף סוף מתחיל כשהיא יושבת בראש הסולם ורגליה משכשכות במים, ואני עומד בחוץ, בשאנטי, מאפשר - מבלי לדעת איך, גם הפעם, הקסם יקרה - וניסים גלויים יתרחשו שוב, אל מול עינינו המנוסות אך משתאות בכל פעם מחדש. ניסים גלויים שבהם אנשים מבוגרים, בעלי מגבלות מנטליות ורגשיות כקירות פלדה ובטון - עושים צעד דרך הקיר שהופך להיות ברגע אחד בזמן - שקוף - ולאחריו מתפוגג באוויר.

וכך אני עומד שם, במרחק של מטר אחד ממנה, ומתמסר להנחיות שבר נתנה לי - הנחיות שלמעשה מקורם הוא במקום עמוק ורחוק הרבה יותר.... ופשוט מאפשר חוויה פשוטה ונעימה של שהייה במים - חוויה מתקנת.

לאט לאט היא מתרככת, ונרגעת - תוך ששולחת אליי מדי פעם ליכסוני מבטים לבדוק איך אני מגיב: האם אני חסר סבלנות ואדחוק בה להיכנס?

ואני לא.

היא לוקחת את הזמן שהיא צריכה, ואני מתמסר לרעיון שזה קורה בדיוק כפי שזה צריך לקרות. ובכדי שלא תחוש לחץ מצידי, אני עומד בחוץ - במקום להיכנס ולהמתין לה במים...

ואז, כעבור כמה דקות של שהייה בראש הסולם - היא מחליטה לרדת בסולם ולהיכנס עד הסוף.

אני מאשר לה ומעודד אותה ועוקב אחריה בעיניי, רואה את תחושת ההנאה וההקלה בפניה עת גופה מחליק לתוך המים הנעימים והחמימים. ואז היא עוזבת את הסולם ולאט לאט מטיילת לאיטה בבריכה.

היא משקפת לי כמה נעים לה וכמה טוב לה - ואני רק מאשר, רק חווה ביחד איתה כבן לוויה, חסר אג'נדה לימודית רגילה בסגנון: "תעשי ככה, ועכשיו ככה" וכו'. פשוט נוכח.

אחרי כמה זמן אני מרגיש שהגיע הזמן הנאות - ואני מציע לה לעשות קצת תנועות ידיים עדינות במים - מבלי להסביר את הרציונל - והיא, כילדה קטנה, מתמסרת בהנאה מהולה בחשש קל. לראות אדם מבוגר חוזר לשחק כילד קטן - זה נס בפני עצמו, וזה אחד המראות היפים בעיניי.

בסוף השיעור - המלא ניסים - אנחנו יוצאים מהבריכה, ובגלל עניין שולי שמתרחש - היא פתאום מתחילה לצחוק - וצחוקה כאילו שיחרר ג'יני עצום מתוך בקבוק קטן - ואני איתה - ושנינו צוחקים וצוחקים - משחררים את האנרגיה והמתח שהצטברו בפנים...

אנחנו יוצאים החוצה ובר ששמעה את צחוקנו יוצאת לקראתנו לראות מה קורה. המטופלת שלה נחה בינתיים בחדר הטיפולים "על רצף" - והיא מנצלת זאת כדי לבדוק מה איתנו: "איך היה?" היא שואלת את נ'. "היה מצוין" היא עונה, והחיוך שלה אומר הכל.

ואז אני זורק את הפצצה לאוויר:"והיא גם צללה היום פעם ראשונה בחיים! הכניסה ראש למים - מספר פעמים!"

בר, שרגילה לשמוע את זה, שוכחת לרגע שמדובר במקרה מורכב במיוחד - והתגובה הראשונית שלה היא "רגילה" - ופתאום עיניה מתרחבות ואיזה כיף לראות את ההבעה על פניה כשהיא מבינה פתאום את המשמעות האדירה של מה שקרה היום, בזמן ה נאות, ומתוך הקשבה פנימית. איזו קפיצה קוונטית נ' עשתה היום, להפתעת כולנו.

תוכנית water balance של בר Bar Amram-Breda ושלי עושה בדיוק את זה - עוזרת לאנשים ונשים לפתור כאב ישן נושן שממתין עשורים רבים לפתרון - להשתחרר מפחד המים - ולהצליח להתחבר למים ממקום של הנאה, כיף, וסקרנות פורצת גבולות כמגלה ארצות - כילדים.

מוזמנים לאתר שלנו
https://www.facebook.com/share/v/Z9TPvs4GkqHcCzUs/?mibextid=oFDknk

נשמח לשיתופים
ואם אתם מכירים א.נשים - שלא הצליחו עד כה לפתור את פחד המים שלהם - אתם מוזמנים להפנות אותם אלינו🙏

04/08/2024

יש סיפור מפורסם על אם שלוקחת את בנה לבודהה כדי שיגרום לבנה להפסיק עם ממתקים.
בודהה מסתכל על הבן ואז עליה ומבקש ממנה לחזור בעוד שבוע.

כעבור שבוע כשהם חוזרים - בודהה אומר לילד בפשטות: "תפסיק עם הממתקים." הילד מהנהן, והאמא כלא מאמינה (לרגע שוכחת שהשיגה את מטרתה) שואלת: "לא יכולת פשוט לומר לו את זה לפני שבוע? בשביל מה היינו צריכים לחזור אליך?"

ובודהה ענה: "כי עד לפני שבוע, כשהגעתם אליי - אני עצמי עדיין אכלתי ממתקים..."

החלק הקשה בלדרוש משהו, כל דבר, ממישהו אחר - הוא להבין וליישם בעצמנו - שבכך אנחנו מתחילים להשפיע באופן משמעותי על הסביבה.

30/07/2024

BALANCE

אני רוצה להתייחס, באופן בלתי שיפוטי, לתגובות שאנחנו מקבלים לעיתים קרובות על הפרסום של WATER BALANCE: "זה רחוק לי." / "אתם רחוקים..." / אין לכם במקרה סניף באיזור שלי? (בעיר, בשכונה, צמוד לבית שלי...)" / "חבל...אתם רחוקים..." וכו'...
אלו הן הרבה פניות של אנשים שסובלים מפחד מים כל חייהם ושמתוסכלים מהמרחק אלינו, ושלכאורה אילו רק היינו נמצאים קרוב יותר אליהם – חלומם להתגבר על פחד המים היה נפתר.

הרשו לי להציע נקודת מבט שונה.
ראשית, במבט לאחור אני יכול מאוד להזדהות עם התגובות האלו – שכן גם לי בעבר זה היה נשמע הזוי להשקיע הרבה זמן בנסיעות: "אם מוחמד לא יבוא אל ההר – אז אולי ההר יבוא אל מוחמד..." לא ככה זה עובד?
אני זוכר שכשגיליתי שהמדריכים שלי לווינג-צון (אמנות לחימה) עברו את ההכשרה שלהם להדרכה בצפון הארץ אצל ראש הארגון שלנו, שמתגורר ליד נהריה - זה נשמע לי הזוי ולא מעשי. הזוי שלאורך תקופת הקורס הם היו נוסעים פעם בשבוע בימי שישי בבוקר (!) כמעט שעתיים לכל כיוון. בחישוב מהיר אפשר לומר שעל כל דקה שהם למדו בקורס – היתה להם גם דקת נסיעה על הכביש. וזה המון! במילים אחרות, משך יום הלימודים השתווה למשך הנסיעות הלוך ושוב שלהם....

היום במבט לאחור אחרי שאני עצמי עברתי את אותה הכשרה בצפון הארץ, כולל השתתפות בסמינרים וכו' – אני קולט שלאורך 16 השנים האחרונות עשיתי אני את אותו "המסע" כמה עשרות פעמים! ובכל "מסע" שכזה "אני ישן" נכנס מצד אחד – ו"אני חדש" יצא משם; קצת שונה, קצת מפותח יותר ממקודם, קצת יותר חכם ובעל פרספקטיבה רחבה יותר – ובעיקר יותר מאושר ומחובר לחיים.

בדוגמא נוספת: לאחרונה סיימתי קורס של שלושה חודשים עם יום לימודים בשבוע במכון וינגייט; קורס שעוזר לילדים עם הפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות באמצעות אמנות הלחימה.
זה היה עבורי מאוד לא נוח מכיוון שאני מאמן עד מאוחר בערב שלפני וצריך לקום מוקדם בבוקר המחרת. ואז הייתי נזכר בשניים מחבריי החדשים שמשתתפים איתי בקורס (שניהם אגב אנשי משפחה עם בני זוג וילדים בבית) שנסעו כל פעם עד מכון וינגייט (ליד נתניה) מ – (קחו נשימה עמוקה) מצפה רמון (!!!). במשך 12 שבועות הם התעוררו לפנות בוקר ועלו על ההגה עוד לפני הזריחה – רק כדי להספיק להגיע בשמונה וחצי בבוקר ללימודים.

עכשיו... אתם עשויים אולי לחשוב לעצמכם: "...אבל אני הרי לא כזה/כזאת... אין לי את המחויבות או את הנחישות או את הזמן להשקיע כ"כ הרבה בנסיעות... ובינינו למי יש כח?"

ואני שם פה סימן שאלה: האמנם? האמנם אתם לא כאלה?

ועכשיו תנסו להיזכר בכל הפעמים שפינקתם את עצמכם בנסיעה לאן שהו בארץ: לטיול, לחופשה... לא נסעתם רחוק בשביל להגיע לים המלח? לא השקעתם בשביל לרדת לאילת? ההגעה לצימר ליד החרמון לא לקחה כמה שעות? מה לגבי ההשכמה המוקדמת כדי לתפוס טיסה לצד ההמתנה הממושכת בטרמינל 3, זמן הטיסה, נסיעות לפני ואחרי וכו'...... ושלא לדבר על ריטריטים בדרום / פסטיבלים למיניהם וכו'...

דוגמא נוספת: וחס וחלילה ושלא נדע מצרות, אבל בנאדם שחולה במחלה קשה - לא נוסע רחוק כדי לפגוש ברופאים הכי טובים? ואפילו טס לחו"ל במקרים מיוחדים....

אז מה בעצם ההבדל? למה במקרים מסוימים אנחנו עושים בקלות ובשמחה שמיניות באוויר בשביל להשיג משהו מסוים – ובמקרים אחרים זה נראה לנו "רחוק" ואנחנו מתקשים לזוז סנטימטר מאיזור הנוחות שלנו?

השקפתי בנושא מתחלקת לשלושה מושגים שחשוב שניישר קו עליהם: 1) "עניין של חיים או מוות", 2) עניין של "הישרדות או מוות", 3) השגת תענוגות חומריים.

בואו נתחיל דווקא מהסוף; במושג השלישי = המרדף אחר תענוגות חומריים:
מי מאיתנו לא אוהב אוכל טוב, לראות נוף יפה, לשנות אווירה, לפגוש אנשים אטרקטיביים שנמצאים בMODE של חופשה, ולפעמים גם לברוח קצת מהשגרה?
כמה זה כבר קשה לשכנע אותנו בשביל לעשות משהו שאנחנו יודעים שאנחנו "אוהבים" ושלא דורש מאיתנו לצאת יותר מדי מאיזור הנוחות? - כמעט כלום. (ואם הבנו את הנקודה הזאת – קל גם להבין את הדוגמא המקבילה של מדוע ילדים מתמכרים לפלאפון...)
בקיצור, בשביל תענוגות חומריים רוב האנשים בשמחה עשו, עושים, ויעשו מאמצים גדולים ומוכנים לעבור מרחקים גדולים ולהשקיע בכך זמן רב (כמובן כתלות בתקציב ובמסגרת הזמנים שפנויים להם / שהם פינו).

המושג השני: עניין של הישרדות או מוות.
אנחנו חיים בעולם של חומר – ובשביל להיות מסוגלים להינות מהחומר, קרי תענוגות חומריים מהדוגמא הראשונה, צריך להיות קודם כל בחיים – ואח"כ מומלץ גם להיות בריא, כדי שנוכל להצליח לצרוך יותר תענוגות ולאורך יותר שנים...
ואין צורך להרחיב.

ונעבור למושג הראשון: "עניין של חיים או מוות".
לצורך הבהרת הנקודה עשיתי הפרדה בין הפירוש המוכר והידוע של "חיים או מוות" וקראתי לו "הישרדות או מוות" (מהמושג השני) – ויצרתי מושג "חדש": "חיים או מוות";
ולא. רוב האנשים לא באמת "חיים" רוב הזמן – אלא עסוקים בהישרדות, עם נגיעות קצרות מדי פעם ב"חיים".
לחיות באמת זה משהו שהוא מעבר למרדף אחר תענוגות חומריים. זהו מושג שמצריך מאיתנו לעשות משהו שאנחנו מאוד לא אוהבים לעשות ושלרוב מתנגדים אליו: שהוא לצאת מאיזור הנוחות (נכות) שלנו – ולהסכים להשתנות, להתפתח. ויחד עם זאת הוא הולך יד ביד עם השגתו של *אושר אמיתי*, כזה שעוצמתו הינה רבה ומשמעותית הרבה יותר, שנמשכת הרבה יותר זמן ואשר מעניקה טעם ותכלית לחיינו. עשייה מתוך שליחות, לדוגמא, מביאה תכלית ואושר לחיינו.

לסיכום
באופן פרדוקסלי לטבע האנושי קל כל כך להשקיע את מירב הזמן והאנרגיה ברדיפה אחר תחומים שההשפעה שלהם עלינו היא חלקית, קטנה יחסית, ושנמשכת מעט זמן כמו השגת תענוגות חומריים (כל מי שמכור לסוכר לבן יודע על מה אני מדבר) . ואילו כשהמדובר הוא בהשקעת זמן ואנרגיה בדברים שאשכרה יכולים לעשות אותנו מאושרים באמת – דווקא שם אנחנו נעצרים, מתמהמהים, משתהים, מתלבטים – ומוצאים תירוצים "מדוע לא לעשות" את זה.

למה זה קורה?
המורה שלי הסביר זאת בפשטות: "בפתח של המערה שבתוכה נמצא המטמון החלום אליו אנו משתוקקים יותר מכל – תמיד ניצב דרקון אימתני..." במילים פשוטות יותר, בדרך להשגת המטרות האמיתיות של חיינו – תמיד מתייצב בדרכנו כחוסם - פחד גדול, שלעתים רבות משתק או גורם לנו להסתובב לאחור ולשנות כיוון.

האם זה טבעי ולגיטימי לפחד? כמובן! זהו חלק ממנעד הרגשות האנושי, ויש לו גם תפקיד חשוב בחיינו.
ויחד עם זאת, האם העובדה שלפחד זה טבעי ולגיטימי – תמיד מסייעת לנו? תמיד שומרת עלינו? תמיד מקדמת אותנו? תמיד טובה לנו?

ואם הנקודה הזאת ברורה – כל מה שנשאר הוא להציב את ה"מטמון" בסדר עדיפות טיפה יותר גבוה מ"עוד" חופשה/ יום כיף – ולהסתכל לדרקון בעיניים, ולמרות הפחד לעשות כל מה שנדרש, צעד אחר צעד, כדי להגשים את החלומות שלנו בחיים.

ובהקשר אלינו – אם יש לכם חלום להינות מכל הטוב שהמים יכולים להציע לנו וששנים רבות רציתם להגשימו – מקומכם איתנו. אך זהירות! התירוצים בוא יבואו!
אז אנו מקווים שכעת אתם יכולים להיווכח שהמרחק הגדול מעולם לא היה השיקול המרכזי בויתור על החלום.

בואו! אנחנו מחכים.
רועי ובר עמרם ברדה

11/07/2024

לבכות. זה טוב או רע?
ומה זה אומר עליי אם אני בן: ילד / נער / גבר? הרי לבנים אסור לבכות - כי בכי זה לכאורה מאפיין נשי (כאילו שזה דבר רע) או מעיד על חולשה (כאילו שיש יותר קשר בין חולשה ונשיות מאשר בין חולשה וגבריות).

הסיבה המרכזית להבנתי שהדורות הקודמים השקיעו כ"כ הרבה אנרגיה בלהניא אותנו מלבכות מילדותנו, היא התפיסה ש"בכי לא פותר בעיות", ושאם אנחנו מתרגלים לבכות כשקשה/כואב לנו - אז זה לא מכין אותנו לחיים של אתגר'והתמודדות נכונה עם סכנות שתציל לנו את החיים ברגע האמת - - - ושעדיף שנתרגל מגיל צעיר "להתגבר" על כאב ללא בכי...
..אז מסתבר שבכי לא בהכרח מבטל את היכולת להגיב במצב אמת, ושאי- בכי יוצר הרבה יותר בעיות; זה גורם לנו לדיסוננס פנימי מול וכלפי עצמנו, ביקורתיות ושיפוטיות כלפי מי ומה שאני אם חס וחלילה בכיתי - כי הרי זה אסור... והתוצאה היא התרחקות מעצמנו וממי אנחנו באמת, ומה אנחנו באמת רוצים וחולמים עליו בחיים - אל עבר מה שהחברה הכתיבה לנו כערך העליון שלה - שנקרא "נורמליות".

ואולי הכי גרוע - זה שזה כנראה גם יעבור בירושה אחר כך לילדים שלנו; החל מצעקות וגערות/איומים של "תפסיק לבכות!", דרך התעלמות, ו/או עד כדי פאסיב-אגרסיב - שכולם נותנים דה-לגיטימציה לעצמנו להרגיש מה קיים בתוכנו.

את ההשראה לכתוב על זה קיבלתי מקורס דיגיטלי שרכשתי בנושא איך להשתפר כהורה - והוא מכוון במיוחד לאבות - אולי בגלל ששם הפערים והריחוק הוא הכי גדול...
השינוי בתפיסה שלי לילדים החל לאט להחריד לפני כ16 שנים בערך כשהתחלתי ללמד נוער וילדים, וזה היה שינוי מטלטל וכואב, הן כלפי עצמי בתפיסות שלי כלפי ילדים וגם כלפי עצמי - והן כלפי חלק מהילדים שלא נעים לומר אבל ככל הנראה תרמתי את תרומתי לשריטה שלהם; שינוי כואב של 180 מעלות מאיש צעיר עם רקע קרבי שתפס חינוך נכון - כטירונות צבאית ולא פחות מכך; יחסי מפקד ופקודים, פקודות וציות - שבמידה רבה הזכירה את ההתנהלות של אבא שלי ז"ל כלפי הבכור בבית, שעם השנים התרככה (בעיקר בזכות אמא שהביאה הרבה יותר אהבה ורוך).

חלק חשוב מתהליך האיזון מהנוקשות והרובוטיות שאפיינו אותי כאיש צעיר (יותר) קיבל תפנית חשובה עם היחשפותי לנושא של "תקשורת מקרבת" שייסד מארשל רוזנברג האגדי - לא פחות. החומרים שלו ביו טיוב הם זהב גולמי שצריך לעמול כדי להינות מהזיו והעושר הבלתי רגיל ופורץ הדרך שלו,
ובימים אלו אני משתדרג עם חידודים חשובים נוספים בעזרת הקורס הדיגיטלי של ד"ר יפעת מצנר חרותי
(מצ"ב קישור) שנקרא "אבא קשוב" -
שגרם לי
לא רק לבכות - אלא גם להודות בזה 😉

ולפני שאגלה לך איך גם אתה יכול להיות אבא שעוזר לילדים שלו להירגע ושבזכותו האווירה הופכת לנעימה, אם אנחנו עדיין לא מכירים...

06/07/2024

https://courageous-parenting.ravpage.co.il/attentive2-dad?fbclid=IwZXh0bgNhZW0BMAABHV4tExf5FLa_UXUhtxdAJU_RjJ2I8208SkpaT-uJ9s-Qz6WPrSY-4hftuQ_aem_6yTKh5vtnPYRilt75h6S7Q&utm_medium=paid&utm_source=fb&utm_id=120210364496770165&utm_content=120210386777790165&utm_term=120210386777770165&utm_campaign=120210364496770165

16/06/2024

מה זאת צמיחה רוחנית, עבורי?

ההבנה שכל מה שקיים נמצא בתהליך מתמשך של שינוי והתפתחות, כולל גם את עצמנו ואיך אנחנו תופסים את עצמנו ואת היקום - ולצד זה המוכנות להשתנות בעצמנו.

שכל מי ומה שאנחנו פוגשים בחיים מעניק לנו הזדמנות ללמוד משהו חדש שייפתח אותנו ויתרום לנו ולסביבה שלנו.

כשבהרבה מקרים אותו פוטנציאל של שינוי חיובי בחיים - נכנס לחיינו דווקא עטוף בגסות, מלוכלך, לפעמים מסריח - ואפילו כואב... לעתים כואב מנשוא ... - עובדות שלא מסייעות לנו להתייחס אליו כאל "מתנה"...

וזה האתגר הכי גדול,
להבין שזה לטובתנו הגבוהה - אפילו אם אנחנו לא מסוגלים לראות את זה ככה - ולהשתנות בהתאם 🙏

כדי להיווכח בכך - עדיף להתחיל עם דוגמאות קטנות מהחיים ומההיסטוריה האישית שלנו -
ולא לנסות לקפוץ מעל הפופיק בלנסות להסביר תופעות ארציות או עולמיות - שמטבע הדברים דורשים מודעות רוחנית גבוהה בהרבה - ומייצרים לעיתים מחסום מנטלי/רגשי בלתי חדיר בדרך ("כי איך אפשר להסביר את .....X,Y,Z...?!)

Jokey smurf compilationOur site:www.smurfsworld.comPlease have a look at the official smurf channel: https://www.youtube.com/channel/UCeY4...And the official...