29/07/2019
מחשבות (ארוכות) מאמסטרדם.
אז בסופ"ש האחרון זכיתי לבלות עם האיש שלי שלושה ימים קסומים באמסטרדם.
ימים מעוררי מחשבה, רגש וגוף.
גדושים בהתבוננות.
החל מחווית חייזר שנפל מכוכב אחר, ועד רגעי היטמעות וערגה להשאר ולאמץ גם בבית חלק מהרגלי המקום.
כמי שגדלה בחינוך דתי, בתוך מבנה מאד ברור ומוגדר של גבולות המותר ואסור בהקשר של מיניות ותפיסת הגוף;
כמי שבבגרותה נהייתה עו"ד והפנימה את מבנה החוק והמשפט הישראלי, על ההגיון שלא פעם גם ניתן למצוא בו :);
וכמי שלימים גם נהייתה אשת חינוך האחראית על פיתוח והנעת תהליכי חשיבה, בירור, בחירה ותעדוף של תלמידיה בנושאים שונים הנוגעים בחיים ככלל ולחצים חברתיים בפרט;
מצאתי עצמי באמסטרדם, בשעות הראשונות, בהלם תרבותי.
בשיעורי הריקוד שלי, אני שמה לב, שכשאני מנחה את תלמידיי בכוריאוגרפיה ברורה, כולם חשים בנוח. אנו יודעים להתנהל בתוך מבנה. וגם אם מתבלבלים, הכל בסדר. לא נופלים מהרגליים או מאבדים את הראש. פשוט ממשיכים בביטחה לצעוד בשביל הלבנים הצהובות.
אך לא פעם, כשאני עוברת למצב - "ריקוד חופשי", אני מזהה בקרב חלק מתלמידיי (החדשים בעיקר) זיק של דאגה.
מה זה אומר 'חופשי'? מה זה אומר שמותר לי? ואם אני לא יודע מה לעשות עם החופש הזה?? ואם אני בכלל לא רוצה אותו??? רוצה להשאר בתוך הגבולות הנוחים שלי. אז מה? זה אסור?
ואז, מתרחש עוד משהו מעניין.
לא פעם, ניתן להבחין ברוקדים שמתבוננים בהיחבא ברוקדים אחרים, מקבלים השראה לתנועה, נכנסים אליה בעצמם ומשם... משם כבר הכל זורם.
וכך קיבלה אותי אמסטרדם אל חיקה.
בתחילה, החופש המוחלט היה עבורי מסמא, ולא בקטע טוב.
יותר מדי פרוץ. יותר מדי שונה מהמבנה הבטוח בתוכו גדלתי.
חשתי ביקורתיות, החפצה, לחץ סביבתי מטורף. רציתי את השקט של ה"אסור". של ה-"לא מדברים על זה". "לא עושים את זה".
למה לא מדברים/עושים? מה יקרה אם כן? זה לא באמת חשוב. העיקר שאסור ושזה גבול ברור. אפשר לנוע בכיף בכוריאוגרפיה המוכרת.
אבל אז, לאחר סיור מרתק ופותח מחשבה בשדרות החלונות האדומים, עם מדריכה צעירה, אינטיליגנטית ואינטלקטואלית, שנענתה בשמחה לכל אתגר של דיון פילוסופי, תרבותי וחברתי שהצגתי בפניה, התחלתי להרגיש את התחושה הממיסה הזו שחווים תלמידיי כשהם מוכנים באמת, אבל באמת, להסיר את החשש ממה יגלו כשיצעדו במרחב של הריקוד החופשי.
התחלתי להתבונן אחרת על כל מה שקורה סביבי.
מרגע זה ואילך, משנקודת המבט הסכימה לאמץ מבט מחודש שאינו כבול למוסרות החינוך שקיבלתי ושהענקתי, חשתי כאילו מישהו ניקה את משקפי הראיה שלי, ועולמות חדשים נגלו בפניי.
ולא, לאו דווקא בהקשר שאתם מדמיינים עכשיו.
אבל בעצם, מה אכפת לי? תדמיינו חופשי :)
התחלתי להרשות לעצמי לשוחח עם אנשים על הכל. לשאול ללא חשש ומבוכה, להקשיב לנקודות מבטם ולנסות להבין מה קורה בחברה שבה הדברים פשוט מונחים כפי שהם, ושהכל בר שיחה.
זה זרק אותי חזק לנושא שאנו עוסקים בו רבות כרגע בארץ, בהקשר של שיח נכון עם ילדינו על מיניות ובכלל.
העובדה שגם נחתנו בדיוק בשבוע הגאווה בהולנד, הוסיפה אף היא זוית מעניינת ורעננה של נורמטיביות בתפיסת שוויון הזכויות ל-כ-ל ובפרט - נטרול שיפוטיות וכיבוד הפרטיות של כל אחד וזכותו לנהוג כרצונו בהקשרים שאינם נוגעים לאחרים.
מסתבר, אגב, שיש משמעותית פחות אלימות מינית בהולנד באופן השוואתי למדינות אחרות. כך נאמר לנו בסיור. עוד לא בדקתי בעצמי.
בכל אופן, עיסוק בנושאי הטאבו בבית, במבט נקי ומוכן להקשבה מלאה, היה בהחלט מעורר מחשבה בהקשרים שונים.
ואז נכנסנו למוזיאון ואן גוך.
ומה אומר? כל תאי הרקדנית שבי התעוררו.
כן, כן, הרקדנית. שכן ריקוד וציור, או כל אמנות שהיא, כל כך כל כך דומים. לפחות כשנותנים ללב להנחות אותם. כפי שעשה ואן גוך.
וכשבסיור-האודיו-המודרך גם משובצים קטעים מוסיקליים המספקים אווירה ופרשנות של ציוריו, אז בכלללל.... הגוף קולט ורוקד גם את מה שלא נאמר ורק ניבט ממחול המכחול...
וינסנט ואן גוך, שדבק בהתבוננות מזויות חדשות, תוך התמסרות והעדפת מתן ביטוי לעולם הרגש, על פני היצמדות יבשה ועובדתית למציאות;
שראה בפשטות את היופי שבפשוט, לצד הבחנה חדת עין בקימורי המורכבויות במה שנגלה לכולם כמובן מאליו.
ואן גוך, או לפחות דמותו הנחשפת במוזיאון מרתק זה, נגע לליבי. באמת. וככל שהאזנתי לקטעי קריאה נוספים מתוך מכתביו הרבים, חשתי יותר ויותר הזדהות.
והנה צירוף מקרים. באותו הבוקר, לפני שהלכנו למוזיאון, שכבתי מתחת לעץ בפארק והתבוננתי על ענפי העץ שמעליי, תוהה עם עצמי כמה עניין ופרטים חדשים אפשר למצוא כשפשוט מזיזים את נקודת המבט. צילמתי מזויות שונות, התבוננתי וניסיתי למצוא גם את הצורות שנוצרות במרווחים שבין העלים. אלה שמתמלאים ברקע השמיים ויוצרים עולם שלם חדש משל עצמם.
ואז, כשהגענו לציורו היפיפה של ואן גוך - Almond Blossom, פריחת השקדיה,
הבנתי שבאותה זוית התבוננות בדיוק, בשכיבה מתחת לעץ ובהשתאות מיפי העולם, צוייר הציור הקסום הזה, שלקח לרבים זמן להבין כיצד צוייר והיכן עמד ואן גוך בשעה שצייר אותו (מודה, קרצתי לעצמי. מותר? :) ).
החיים הם אמנות. אמר וחי אותם ואן גוך. ולא יכולתי שלא להסכים.
אז ואן גוך, האיש הרגיש, שהצליח לשלב בין עולם המדע דאז לבין עולם הרגש הגואה בקרבו
(ולא, לא בגלל מצבו הנפשי; למרות זאת. כך הדגישו שוב ושוב...),
תפס אותי חזק בבטן ובלב וצבע לי את החופשה בצבעים עזים נוספים, מנוגדים ומשלימים כאחד.
ועכשיו, תכף עולה לטיסה ארצה ונאלצת להפרד.
אז אמסטרדם יקרה... תודה!
היית טובה אלינו.
עשינו עוד דברים רבים, החל מפשוט בהייה בקנאלים עם כוס קפה ביד, דרך נסיעת אופניים ברחבי העיר, כניסה לשווקים, אוכל טוב, שיט ועוד.
אבל הכל הכל הכל הסתכם מבחינתי בתזכורת ואשרור המשימה החדשה ששמתי לנגדי לפני שנה:
להתבונן על העולם בפליאה.
בעיניים צמאות. חדשות.
באהבה
ובחמלה.
תוך ריקוד דרך החיים, במעברים רכים
המוצאים את החופש שבתוך המבנה
ואת השקט שבתוך החופש.
זוהי דרכי עכשיו. או לפחות זו שאני משתדלת לצעוד בה, על אף מהמורות שמתרגשות לעיתים לבוא לעולם.
מברכת את האפשרות לתרגל וליישם את זה שוב ושוב עם תלמידיי בשיעורי ריקוד Nia
ועם משתתפות בסדנה שלי, המשלבת אמנויות שונות לכדי חוויה תהליכית ונוגעת - "נעים ביחד - במסע החיים".
ו... תכף ממריאים!
אז תודה אם קראתם עד לכאן
ושלום לך ארץ נהדרת 💜
