24/01/2022
אתמול חברה שאלה אותי מה בעסק שלי, הם החלקים שאני פחות אוהבת.
עניתי שכמובן כל הניירת וניהול המשרד, הנה"ח והשיט של הפרסום. זה לא אני, לא לזה באתי, אני לא מנהלת חשבונות או פרסומאית, אלא בלית ברירה.
ואז הוספתי: כנראה שבכ"ז יש לי יותר טוב בזה, מרע, אחרת הייתי חותכת. ותוך כדי, נזכרתי בפריצת הדרך של עמית, מהערב!
עוד רצף אקרובטי שילדה הצליחה אצלי.
לכאורה, נראה כפס רגיל ופשוט, יחסית.
אבל מאחוריו יש דרך ארוכה ומאוד מפותלת. עם הרבה תסכולים, הרבה שאיפות, אין שבוע בו לא נכנס לה שם איזה תסכול גדול על חוסר הצלחה, ולרוב, התסכול גם עוצר את האימון, אליו היא כבר לא חוזרת מרוב קושי אישי שיש לה מול עצמה. ואני - מלווה, מכוונת, משחררת, מחזיקה, מתמללת, משקפת, משיימת, ושוב משחררת, פשוט שם איתה בקושי. אחרי כל השנים איתה באולם אני כבר יודעת, -אחרי המשברים האלו, היא מפציעה לה שוב באימון הבא מחוזקת ומלאת כוח ומוטיבציה, ופתאום פורצת עוד מחסום אישי שלה, מפגיזה ומרחפת, תרתי משמע.
והנה אתמול, אחרי שנים, התסכול הסתיים עוד באותו אימון! היא בהתחלה נתקעה ונתקעה, התקפלה, נסגרה כהרגלה, השתבללה בתוך הקושי והתיישבה בצד. חשבתי שכתמיד - היא סיימה את האימון כבר להיום שוב, ומחר בטח תבוא עם כנפיים. ואז במפתיע - חזרה למזרן! ופתאום גם ביצעה! פס אקרובטי שלם ומושלם! כמה גאווה וסיפוק! זה זה!- בשביל זה אני שם!
