17/07/2026
#נרטיב
#ביוטי
?
הפעם הראשונה שהסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי.....
יש רגעים בחיים שאתה באמת לא מבין מה המשמעות שלהם שהם קורים, רק שנים אחר כך אתה מבין שהם שינו את כל מסלול החיים שלך. מבחינתי זה היה הרגע שבו הורידו לי את החבישות מהפנים והידיים בפעם הראשונה....אבל אולי בעצם הסיפור התחיל הרבה לפני....
כבר בתור ילד הייתי קצת אחר🙂
אמא שלי הייתה צוחקת שלא כדאי לקחת אותי לים כי כל דקה בערך רציתי לשטוף ידיים, אם הייתה (ועדיין יש...) נקודה קטנה על החולצה מבחינתי היא כבר לא הייתה ראויה ללבישה, אם הבגד לא מגוהץ כמו שצריך הוא חוזר לגיהוץ... הכל צריך להיות נקי, מסודר, אסתטי.
אף פעם לא ידעתי (ולא ניסיתי) להסביר למה
ואז....
ברגע אחד החיים עצרו הכל, הרגע ב 1.1 לפני שלושים שנים בו נפצעתי קשה בכוויות. בבוקר הראשון במחלקת כוויות בו הורידו את החבישות מהפנים ונידיים הסתכלתי במראה, הסתכלתי על הידיים והייתי בהלם....
לא זיהיתי את עצמי. אני זוכר את השקט, את הניסיונות מסביבי להסתיר דמעות ואני זוכר דבר אחד בבירור כאילו היה היום, משפט אחד שאני לא מצליח להסביר איך הוא יצא בלי שתכננתי, שמעתי את עצמי אומר...."אל תדאגו הכל יהיה בסדר".
האמת?
באותו הרגע בכלל לא ידעתי אם הכל יהיה בסדר, אבל היום אני מבין שהמשפט הזה לא נאמר רק למשפחה שלי, הוא נאמר גם לי....שם התחיל הריפוי האמיתי שלי, עוד לפני הניתוחים, עוד לפני הטיפולים, עוד לפני שהעור התחיל להשתקם, החוסן הגיע עוד לפני ההחלמה.
חודש אחר כך, שהידיים חזרו חלקית לתפקד ושניראתי מפחיד חלקית😅, הסתובבתי בין החדרים במחלקת כוויות, נכנסתי למטופלים אחרים, הקשבתי, עודדתי, ניסיתי להחזיר תקווה, בלי להבין את זה בכלל הייתי "המנטור" של מחלקת כוויות, לא בכיתה, לא בהרצאה, לא בספר, אלא בין המיטות של אנשים, ילדים שחיפשו להיאחז במשהו שיגרום להם טוב, תקווה ואמונה. כך עשיתי במשך שנה שלמה, גם אחרי שהשתחררתי הביתה.
עברו מאז שלושים שנים ואני רוצה להודות במשהו....
גם היום....יש רגעים שאני עומד מול המראה והעיניים נעצרות על הצלקות, לכמה שניות אני חוזר לחדר המדרגות בו נלכדתי ולמחלקת כוויות, יש ימים שאני בכלל לא חושב עליהן ויש ימים שהן מזכירות לי שהן עדיין כאן.
לפעמים אני תופס אנשים שמסתכלים על הידיים שלי, חלקם שואלים, חלקם רוצים לשאול ומתביישים ולאלה אני תמיד אומר שהצלקות שלי הן חלק ממני, זה לא אומר שהכאב נעלם, הוא חוזר לפעמים לביקורים, אבל הוא לימד אותי שיעור חשוב.....מראה חיצוני הוא אף פעם לא רק מראה חיצוני, הכאב הוא לא רק "חיצוני", הוא בערך, בביטחון העצמי, בנפש ואולי בגלל זה אני אף פעם לא אומר "זה רק קמט"
"זו רק צלקת"
"זה רק אקנה"
אני יודע שאף פעם זה לא "רק"....
ואולי בגלל זה גם היום, שאני פוגש אנשים מרגשים במסגרת העבודה שלי כמנטור אישי ועסקי, אני תמיד מתחיל בשאלה "מה הסיפור שלך"?
וזו בדיוק השאלה שהובילה אותי לתובנה למה מרבית האנשים אותם אני מלווה הם מעולם הביוטי. אני לא רואה קוסמטיקאיות ככאלה שמטפלות בעור. אני רואה אותן בשליחות אדירה עוזרות למטופלות ולמטופלים להחזיר ביטחון עצמי, להעלות חיוך, לא להתבייש להסתכל במראה, להאמין, לחזק כישורים חברתיים.
שאני מלווה אותן ביום יום אנחנו בונים ביחד לא רק אסטרטגיה עסקית אלא את המנגנון שיאפשר להן להגשים את השליחות שלהן, לעזור לכמה שיותר אנשים, כי אני יודע על בשרי שהטיפול בעור הוא רק התחלה, הוא הצעד הראשון לריפוי הרבה יותר עמוק.
אם קראתם עד כאן.....😜
אני רוצה לבקש מכם משהו.
אל תחשבו על העסק שלכם
אל תחשבו על העבודה שלכם
תחשבו על החיים שלכם....
מה הרגע ששינה אתכם?
מה האירוע שאולי באותו הרגע קיללתם והיום אתם מבינים שעיצב אתכם?
כי אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש צלקות, חלקן על הגוף, חלקן על הלב והרבה פעמים....דווקא שם נולדה השליחות שלכם.
נראה לי שאני מצאתי את שלי💫🔥
ומה הסיפור שלכם? פחות
