07/11/2023
זוכרות את החברה- מתאמנת שאחרי שאני יושבת איתה לקפה אז יש לי מלא מחשבות ותהיות שגורמות לי לכתוב פוסטים?
אז הפעם היא סיפרה לי איך בתור נערה היא פשוט שנאה את שיעורי חינוך גופני, שזה הכובע השני שלי... אם לא ידעתן :)
ואיך בזכות הפילאטיס (או בזכותי:) היא פשוט גילתה את הגוף שלה מחדש, למדה לאהוב אותו, להתחבר אליו ולחזור להתאמן.
וזה קצת העלה אצלי את הפער בין להיות מורה לחינוך גופני באולפנה-תיכון לבנות מתבגרות שבעצם ''חייבות'' ו''צריכות'' לבוא להתאמן ולהיות בשיעורים, כמו גם הדרישה שלי מהן... לבין היותי מדריכה בחוג לנשים שבוחרות לבוא שעה שלמה לפילאטיס להתאמן ולהניע את גופן. והקבלה הפשוטה שלהן את היותי. ואת ההדרכה בפילאטיס.
פער שהחברה הזו מספרת לי שכתלמידה היא שנאה את שיעורי ספורט, הייתה רזה אך מסורבלת. ווואלה, יכול להיות שיש לי גם תלמידות כאלה, ויכול להיות שאני זאת שגרמתי להן ''לשנוא'' את שיעורי ספורט וכמו שאני אומרת להן תמיד: עצם זה שאתן התלמידות ואני המורה זה כבר סיבה למה אתן לא רוצות לעשות... כי זה מן סמל סטטוס כזה של ''למה שאני יעשה משהו שלא בא לי'', ''אני עושה ספורט כשאני רוצה ולא כשאומרים לי'' וכנ''ל לגבי סוג הספורט...
ואיתי, היא אומרת, היה לה ריפוי לזה, פתאום היא הבינה איך הכל מתחבר. איך היד מתחברת לחזה שלא לדבר על כל שרירי הליבה והבטן שמהם יוצא הכל...
לי זה ברור שזה בגלל שהיא הגיעה אלי מבחירה, וזה לא שאני הקוסמת... אבל תמיד זה מעלה לי תהיות איך אני יכולה לנסות פחות להזיק ויותר לחבר בנות או גופן.
איך לכן היה התור תיכוניסטיות? ואיך עכשיו?
באמת שמעניין אותי לשמוע!
