11/05/2024
האם ביבי הוא איש הנצח?
רענן שקד:
מתי הבנתם שנתניהו לעולם, אף פעם, לא בשום זמן שאפשר לחשוב עליו, לא יגמור להיות ראש ממשלה? מתי הבנתם שהוא יישאר לתמיד? מתי הבנתם שהוא, בשתי מילים, איש הנצח?
אולי לא הבנתם. זה קשה להבין. למעשה זה מסוג הדברים שמתחשק לפסול על הסף – מה זאת אומרת איש הנצח? לכל אחד יש מועד תפוגה. אבל די ברור לי שישראלים רבים מתחילים כבר להבין. מי שעוזבים עם ילדיהם את הארץ בשקט. מי שמתייאשים ומנתקים מגע ועוזבים – אבל נשארים בארץ – בחרישיות. מי שעדיין זועמים ומוחים בכבישים ובקפלן ובמצודת זאב, אבל אומרים לי בדרך לשם: "הוא לא יילך אף פעם, נכון?"
אתם יודעים מי עוד הבין את זה? נתניהו הבין.
אני משוכנע שנתניהו כבר יודע שהוא יחיה – פוליטית – לנצח. שלא משנה מה הוא יעשה, אין יותר שום דבר, כלום, שעלול להרוג אותו פוליטית. גם אם לא יחזיר אפילו חטוף אחד נוסף; גם אם ייכנס, או לא, לרפיח; הוא ימשיך.
ראיתי פעם סרט כזה, שהגיבור שלו הבין, בשלב כלשהו, שהוא בן-אלמוות. הוא ניסה לאתגר את זה: קפץ לכביש מהיר ונדרס – ושרד. קפץ מרב-קומות והתרסק – ושרד. ירה בעצמו – ושרד.
נתניהו עושה בדיוק אותו דבר.
הוא עמד על המרפסת בכיכר ציון לפני שרבין נרצח – והפך לראש ממשלה.
הוא הואשם בשלושה סעיפים פליליים – ונשאר ראש ממשלה.
הוא אחראי ראשי ל-45 הרוגים באסון מירון – ונשאר ראש ממשלה.
והוא ראש הממשלה המכהן ביום שבו מתחוללת הקטסטרופה הגדולה בתולדות העם היהודי מאז השואה, כולל 1,400 נרצחים ישראלים ו-253 חטופים – ותנחשו מה.
הסקרים שוב בעלייה. תמיד בעלייה. גם כשהם בירידה, זו רק הכנה לעלייה. אין לאף אסון או התרחשות – בלתי נתפסים ככל שיהיו – דרך להרוג את ראשות הממשלה הנצחית של נתניהו. תשתקו מול עוולותיו? זה רק מחזק אותו. תפגינו ותמחו נגד עוולותיו? זה רק מחזק אותו. יחזיר חטופים? מחזק אותו. לא יחזיר ויאשים – דרך אינספור דובריו – את המשפחות וההפגנות וביידן? מחזק אותו.
שום דבר לא יכול להרוג את נתניהו פוליטית, ותאמינו לו שהוא כבר ניסה הכל.
הוא אמר לתושבי הצפון שהם משעממים אותו.
הוא שיפץ בריכה פרטית בעיצומה של מלחמה.
הוא דרש וקיבל מיליון שקל החזרי מס על הווילה הפרטית בעיצומו של משבר הקורונה.
הוא מינה עבריין מורשע שמונה פעמים לתפקיד שר לביטחון פנים.
הוא מינה אדם שהתוכנית הכלכלית המוצהרת שלו היא "בעזרת השם" לשר אוצר.
הוא מממן בכספנו את בילויי ואבטחת בנו במיאמי בזמן שבני גילו נלחמים ונהרגים על הגנת ישראל.
להגיד שהוא משתין מהמקפצה יהיה להמעיט בערכו; האיש קופץ ראש מהמקפצה לתוך בריכה ריקה. הוא הרג את עצמו, פוליטית, אינספור פעמים, והמשיך לחיות. הוא לא מפסיק להיות "מר ביטחון" גם אם במשמרת שלו מתרחש טבח במימדים היסטוריים ובחבלי ארץ שלמים אין מספיק ביטחון אפילו כדי להעביר בהם לילה. הוא לא מפסיק להיות "מר כלכלה" גם אם במשמרת שלו יורד דירוג האשראי של ישראל פעמיים.
אלה באמת חיי נצח; חיים שאין בהם השלכות, תוצאות או אחריות. בוודאי שאשמה או בושה לא באות בחשבון, וגם החשבון עצמו לא בא. הכל אפשרי, אין מחירים לשלם ולכן גם אין צורך בארנק. על כוכב הלכת נתניהו אין כוח כבידה.
זו הסיבה שנתניהו – וגם עכברי הביבי לסוגיהם – יודעים שהכל הולך. שאין תוצאות למעשים, ולכן אתה באמת יכול להרשות לעצמך הכל. אתה יכול לקרוא לאמא שבנה חטוף בעזה "פושעת" ולהישאר ינון מגל. את יכולה לטעון שמשפחות החטופים הן "זיקיות שנלחמות נגד המסורת" ולהישאר גלית דיסטל. אתה יכול לבחור ביאיר נתניהו לאיש השנה – השנה הנוכחית! – ולהישאר הכתב הפוליטי של ערוץ 14.
אין תוצאות, אין השלכות. אפשר להגיד ולעשות הכל, להפקיר הכל.
זה מצב שממנו נהנים כיום רק רודנים מופלגים שהצליחו להניח רגל על צווארה של הדמוקרטיה-לשעבר של ארצם. אבל ישראל איננה טורקיה של ארדואן או רוסיה של פוטין; היא עדיין דמוקרטיה (ולא שנתניהו לא ניסה לנטרל גם אותה), והאיש חי לנצח לא כי הוא שום קוסם. הוא חי לנצח כי ציבור גדול של ישראלים מעוניין בו לנצח.
כי ציבור גדול של ישראלים עדיין נזקק לדמות-אב מדומיינת עם קול בריטון ואנגלית טובה יותר, וזהו.
מיהם הישראלים האלה? אפשר לנסות, בפעם המיליון, להסביר אותם – החל מהסברים לגבי שנים של פוליטיקת זהויות שמנצלת תסביכי קורבנות עדתיים, חרדה קיומית וגזענות בסיסית, וכלה בהסברים נפשיים מענפי הכתות, הדת וה"תראה לי אחד שיכול להחליף אותו". אפשר, אבל די, אין טעם.
כי אני באמת לא יודע איך תומכי נתניהו אחרי ה-7 באוקטובר ואני חולקים, כישראלים, אותה מערכת הפעלה. אם האנשים האלה למדו במערכת החינוך שבה אני למדתי, היו בצבא שבו אני הייתי, ספגו – פחות או יותר – את הערכים שאותם אני ספגתי, מה, בעצם, השתבש אצלם כל כך שמונע מהם להפעיל תוכנות כל-ישראליות בסיסיות כמו לקיחת אחריות, סיבה ותוצאה, ערבות הדדית, לא מפקירים פצועים (וחטופים) בשטח, לכל שבת יש מוצאי שבת? מהי, בעצם, מערכת ההפעלה שלהם?
כי הם רוצים את נתניהו בכל מחיר, בזמן שאני רוצה את נתניהו כמו שאני רוצה מחלה אוטואימונית סופנית.
ומה נשאר לי לעשות עם ההבנה הזו? רק החלטה פרטית: להישאר או ללכת. להשלים עם מה שישראל תהפוך – וכבר הופכת – להיות, ולהגיד לעצמי: לא, זו עדיין ארצי, מולדתי, וגם אם הפכה לרכושה הפרטי של משפחת מלוכה-מטעם-עצמה, וגם אם היא מציעה כאב ויגון אינסופיים, מנהיגות מושחתת, ניתוק ועתיד בן-גבירי-גולדקונפפי לי ולילדיי, אני נשאר כאן, כי כיהודי בן אלפיים גמרתי לנדוד; או, בכל זאת, לחפש עתיד טוב יותר.
אבל אני יודע שזה קשקוש. אין לי אזרחות נוספת, אין לי עוד שפה שבה אוכל לעבוד במקצוע שלי, אין לי משאבים כלכליים משמעותיים, ובשלוש מילים שמשינה ניסחה טוב יותר: אין מקום אחר. לא כי אין – דווקא יש כמה מקומות, ואני מכיר כמה ישראלים שכבר מאכלסים אותם – אלא כי אין באפשרותי. וכי אם אני אעדיף להפסיק לחיות תחת איש הנצח ולנסות לנהל את חיי במקום שפוי יותר, אני אאלץ גם להיות דור ראשון למהגרים חסרי כישורים ולנהל מכבסת ניקוי יבש.
זה לא יקרה. כמו שסופו הפוליטי של נתניהו לא יקרה.
אבל באמת, ביבי, המדינה הזו קטנה מדי בשביל שנינו. ואתה, כידוע, איש הנצח. זה רק אומר שאני אצטרך לקטון ולקטון. למעשה, אני אצטרך כמעט להיעלם. כמו החטופים. כמו ישראל יישרת הדרך. כמו התקווה.
(טור ל-"7 ימים". איור: גיא מורד)
