11/07/2026
אחד השעורים החשובים ביותר שקיבלתי בחיים לא הגיע בבית הספר, ולא באולם האימונים.
הוא הגיע… עם מטאטא.
פעם, כשהייתי בערך בן 9 או 10, סבא שלי נתן לי עבודה.
הייתי צריך לטאטא את כל החנייה של הבניין.
כשסיימתי פעם הראשונה, קראתי לו בגאווה.
הוא הסתכל, הצביע על כמה מקומות ואמר:
״יש פה עוד מה לתקן. תעשה שוב.״
סיימתי בפעם השנייה.
הוא חייך ואמר:
״זה כבר הרבה יותר טוב… אבל חסרים פינישים״
גם בפעם השלישית זה לא הספיק.
בשלב הזה היו לי שפשופים בכפות הידיים מכל הטאטוא.
לשמחתי, סבא קלט שאני כבר על סף שבירה.
הוא אמר לי:
״תעלה למשרד. נמשיך מחר.״
למחרת לא רציתי לחזור.
ניסיתי למצוא כל תירוץ אפשרי כדי שאמא לא תשלח אותי לעבודה.
ואז שמעתי את הצפצוף בחוץ.
סבא הגיע.
וכשסבא קורא
(סמכות כבר אמרתי?)
מתייצבים. 😅
חזרתי למשימה, והפעם עשיתי אותה הרבה יותר טוב.
רק שנים אחר כך הבנתי שהוא לא ניסה ללמד אותי איך לטאטא.
הוא ניסה ללמד אותי איך לעבוד.
לבדוק את עצמי
לא להסתפק ב״בסדר״.
להעלות את הסטנדרט.
לא בשבילו,
בשבילי.
ומכאן אני רוצה להגיע לנקודה שמעסיקה אותי לא מעט באימוני הילדים שאני מעביר.
כילד פוגש קושי, מה התפקיד שלנו כהורים?
כשילד נתקל באתגר, בדרך כלל עומדות בפניו שלוש אפשרויות.
להתמודד.
לברוח.
או להתנגד.
כל ילד הוא עולם ומלואו.
כל אחד גדל בבית אחר, עם אופי אחר, ביטחון עצמי אחר וחוויות אחרות.
לכן גם התגובה הראשונה שלו לקושי תהיה שונה.
אבל מה ה
