10/06/2023
הפוסט הזה נכתב בראש שלי בדרך הביתה מ5 ימים בצפון בשנה שבא רצתי 30 קמ בלי לתכנן יצאתי ורצתי 30. בשנה שהולכת לשנות לי את החיים.
בארבע שנים שאני מתכנסת לקחת את התשוקה הכי גדולה שלי מגיל 12, ופלרוט אותה לריצה.
ולהגשים חלום, חלום קטן. מהרגע הזה שגיליתי שריצה זה הכל בשבילי. ועד לעכשיו שאני יודעת איך השנים הבאות יראו או מתכננת אותם ככל שניתן.
תוך כדי פודקסט על ריצה של נחשון אני מתמלאת אנדרנלין אני מדמיינת את הדרך הזאת מ30 שעשיתי השנה, לנקודה הזאת של ה42.2. דרך שכוללת סיזיפיות, אכילת קשם, דמעות דם פציעות וכוח רצון, כוחות, פחדים, חרדות, קשיים, התרגשות משוגעת, אנדרנלין והתמכרות לכיף הזה שרק מי שרץ יכול להתחיל להבין אותו.
42.2 רוצה להגיע לשם, בכלל לא בשביל לכתוב אולי גם,
רוצה להגיע לשם כי אני חולמת ששם הכל מתחיל.
כי אני כותבת וזה נשמע כמו מישהו על סמים קשים.
אבל האמת ריצה היא אכן סם.
כבני אדם אנחנו צמאים להשתפר לצמוח ולעקוף את מי שכבר היינו את מי שכבר לא ניהיה.
החלום הזה לעמוד על במה אחרי שזכיתי במקום ראשון או מילאתי אולם באלף איש, הוא חלום על שבריר רגע. שיש בו רצון להוכיח לעצמי ולעולם שאני יותר טובה ממה שנראה לנו.
אבל יש בו גם צניעות. צניעות של אדם שכל חייו רץ. חלק בשביל לברוח חלק בשביל ללמוד להתמודד חלק בשביל לעשות משהו שקל לו או כי אני טובה בו או סתם כי בריצה אני מאושרת. אני מחייכת אני רוקדת אני ירדן בהכי הכי טוב שלה.
ואין ספק שהפוסט הזה מביך אותי, מביך אותי ממש
נחשון אמר עכשיו, הריצה היא המרד שלנו בתוך כל המסגרות לפרוץ אותם, להתעקש על השעה שלנו בבוקר.
אני אסיים ואומר שכל אחד יכול לרוץ כל מה שצריך זה החלטה והמון דבקות במטרה.
נכתב ב10 דקות שלא חשבתי פשוט כתבתי
כי אם הייתי עוצרת לחשוב, בכלל אם הייתי בחיים עוצרת לחשוב מעולם לא היה לי את האומץ לעשות את כל מה שעשיתי עד היום