12/09/2025
אבא אני רוצה להירשם לחדר כושר.
במשפט הזה התחיל מסע שלם בחיים שלי. אבא לקח אותי אל דידי חממי, שם ששמעתי לעיתים אך לא הכרתי עד אותו רגע, ושם שילווה אותי כל חיי.
הגענו לרחוב הגיבורים בחדרה, ירדנו למקלט קטן עם ריח של זיעה וברזל, אבל העיניים הראשונות שראיתי שם היו של דידי, חיוך רחב, מבט בגובה העיניים, ואנרגיה כזו שמיד גורמת לך להרגיש בבית. אפשר לומר שמאותו רגע מצאתי לעצמי אבא שני..
כמה שנים התאמנתי אצלו בספורטיב, וזה היה הרבה מעבר לחדר כושר, זו הייתה קהילה עם נשמה. כשדידי הודיע שהוא סוגר, הרגשתי ריק אמיתי. הבנתי שחסר לי לא רק מקום להתאמן בו, אלא חסרה לי הנשמה שהוא החדיר בכל אימון ובכל מילה.
לא עבר זמן רב ודידי שוב חזר, עם חוג כושר גופני בצפרירים שהפך עם הזמן לחוג כושר קרבי, וחדר כושר קטן עם הנשמה הגדולה שלו. שם חוויתי תקופות מכוננות, התבגרתי, התחשלתי ולמדתי שיעורים שילוו אותי כל חיי.
כשנפצעתי בצבא, דידי ואייל (אייל הוא תופעה בפני עצמה אבל זה לפוסט אחר) לא עזבו אותי לרגע. הם ידעו לייעץ, לכוון, ובעיקר להאמין בי. הם אלו שדחפו אותי להירשם לקורס מאמנים בוינגייט בזמן שהייתי בשירות סדיר, והם בעצם סללו לי את הדרך למקצוע שאני חי ונושם עד היום. לימים אפילו החלפתי את דידי בחוג הכושר למבוגרים, כשהוא ניקרא לאמן את תחום היכולות הגופניות והכושר של קבוצת מכבי חיפה בכדורגל בתקופת רוני לוי והאליפויות, עוד לפני זה שימשתי לו כעוזר בחוג כושר קרבי בזמן שאני מתאושש ומתגבר מפציעת הברך שלי.
אבל האימונים והמקצוע הם רק חלק קטן מהסיפור. דידי לימד אותי לאהוב את גוף האדם, להבין את הביומכניקה שלו, ובעיקר, איך להיות מדריך בגובה העיניים, בלי התנשאות, עם צניעות ועם נשמה. בכל צומת אישית או מקצועית ידעתי שיש לי כתובת, לשבת איתו ועם נאווה בביתם, לשתות קפה, ולצאת עם בהירות חדשה.
אתמול, במסיבת פרידה אחרי 30 שנות פעילות בצפרירים, ראיתי מול העיניים דור שלם של אנשים מבוגרים, כולם עם ניצוץ והודיה בעיניים. זה לא היה רק פרידה מחוג וממאמן, זה היה כבוד רב לאדם שהשאיר מורשת.
דידי. תודה על הדרך, על הנשמה, על הערכים, ועל זה שתמיד דיברת איתי בגובה העיניים. המורשת שלך תמשיך לחיות בי לנצח.
סהר צור
