23/05/2024
לפני כשנתיים התחלתי להעז ולראות את עצמי כמרצה. וואלה רק בדימיון.
פחד עמידה מול קהל? נה. הרי הייתי מורה, הייתי מנהלת, הייתי מנחת סדנאות, אירועים וריטריטים ומדריכת פילאטיס ויוגה ועדיין .... איך עם כל הניסיון הזה - פחדתי "להיות מרצה"? מה, אולי המשפטים לא קוהרנטיים מספיק? ואולי אין לי מספיק את כישורי הסטוריטלינג, וגם אין לי תשתית ואין ואין ואין.... ובאיזשהוא שלב את רואה שהכל תירוצים של האגו.
בשורה התחתונה את מכירה בפחד להגשים את החלום שלך, לנסוע ברחבי הארץ, להכיר מלא אנשים, ולהביא את מה שיש לך לתת, להעניק בזה גם השראה וגם עזרה ממשית.
ואחרי שהדימיון הראה שזה אפשרי, התחלתי בקטנה לצאת לשטח. לפעמים אפילו בהתנדבות. העיקר לשחות במים הקרים ולהתחיל להתרגל.
ודברים שלא דמיינתי, התחילו לקרות, לטובה ולרעה:
למשל שאיחרתי ב-40 דקות להרצאה חשובה בבית חולים, אלוהיי... חיפה בלי ווייז זה באמת סיוט. מחצית מהאנשים הלכו. אלו שנותרו סלחו לי בקושי. וקיבלו את אחת ההרצאות הטובות שלי. נפרדנו בחיבוקים.
למדתי שהחיים ממשיכים גם כשכל מה שתיכננת הולך לפח בשנייה.
וכשאת דוחפת את עצמך למים ועושה את זה שוב ושוב ושוב, עם קהל של עשרה אנשים וקהל של מאה עשרים - לומדים ליצור, להתחבר ולזרום גם כשאין אור, כשאין את האולם הנכון, כשאין מיקרופון, כשאין מצגת, כשהסאונד לא עובד, כשאין מוח ואין כוח -
כי יש רצון, יש תשוקה, יש נוכחות, יש הקשבה ויש אהבה.
לכו על זה, למרות הפחד. 'לא' זה הדיפולט. 'כן' זה כבר תלוי בכם.
