06/08/2026
שני סיפורים וחצי על ייאוש ותקווה.
מתאמנת אחת הגיעה עם כאבים, והם לא עברו, ולא עברו, וניסינו תנועה קטנה וגדולה, והתנגדות כזאת ואחרת וקפצנו מדבר לדבר והיה הרבה מאוד בלאגן.
אצלה בגוף ואצלי בראש.
וגם ההפך.
ומתאמן אחר הגיע כפוף וכאוב, ורצה מאוד להזדקף, וכבר כמעט והצליח אבל אז ראינו שהכל מגיע ממקום אחר ושהגוף לא יכול יותר להתמודד עם הכל ביחד.
איתה שיניתי הכל.
הכל.
אין בלאגן, אין קפיצות. יש סדר ותנועה ונשימה.
וכמעט שכבר אין כאבים וכשיש היא לא מתרגשת כמו פעם וכבר יודעת איך להתמודד איתם והלוואי שימשיך ככה.
ואיתו הייתי חייבת לעצור.
הוא יצא לניתוח, ואחריו שיקום וניסה דברים אחרים.
ועכשיו חזר לסטודיו ולידיים החכמות והטובות של אורלי שמביאה איתה אל הג'ירוטוניק שנים של ניסיון בפיזיוטרפיה והרבה אהבה לא.נשים.
בדרך לתחנת הרכבת בחדרה מישהו תלה כבר מזמן שלטים מעץ, כתובים ביד - "אין ייאוש".
פעם אחת כמעט ירדתי מהרכב כדי למחוק את ה"אין" ולרשום את ה"יש".
בטח שיש.
רגעים של יאוש הם המקומות להתחיל מחדש, או לעצור לרגע, לשנות תכניות, ואז להתחיל שוב.
יש יאוש בעולם.
בכמויות.
אבל תמיד אפשר להתחיל מחדש.
תראו אותנו -
מתייאשים ומתחילים מחדש כל הזמן.
בתמונה - אתמול יצקו את התקרה לממ"ד שבונים לנו בבית מעל הסטודיו.
רגעים של יאוש ותקווה ❤️🩹