27/07/2026
לפני שנה עברתי פרידה מאוד כואבת...
כמעט ולא כתבתי על זה כאן ברשת,
אבל מי שעוקב אחרי כבר הרבה זמן
יכל להבחין שהפסקתי לכתוב על הזוגיות שלי
ועל אהבה ואינטימיות
ובעיקר התמקדתי באנרגיה מ^נית, בחשק ובתשוקה.
למי שחדש כאן אשתף,
שהזוגיות שהייתי בה במשך כמעט שנה וחצי
היתה בעצם הזוגיות הראשונה הרצינית שחוויתי
אחרי יותר מ 10 שנות רווקות שהייתי בהן אחרי הגירושין.
כתבתי בעבר איך אחרי הגירושין שלי איבדתי אמון באהבה
ואיך הרבה בזכות לימודי הטיפול הזוגי
שעשיתי לפני יותר מ 3 שנים
הצלחתי להחזיר לעצמי את האמון באהבה ובזוגיות,
ואחרי הרבה מאוד עבודה על פצעי ההתקשרות שלי
נכנסתי לזוגיות שהיתה לי מאוד משמעותית ועמוקה.
היו סיבות שונות לפרידה,
שאותן לא אפרט כרגע
אבל העניין הכי כואב עבורי היה הניפוץ של החלום.
כלכך הרבה שנים חלמתי להיות בזוגיות טובה,
בריאה, מאושרת ורצינית
וכשזה כבר קרה חשבתי שפיצחתי את הנושא הזה אצלי
ושריפאתי את כל פצעי הההתקשרות שלי
ואני יכולה סוף סוף לנוח ולהרגיש בטוחה בתוך קשר.
אבל האמת היא, שכל הזמן חיפשתי את הבטחון בחוץ
חיפשתי שבן הזוג שלי יעניק לי את הבטחון,
שבפנים לא יכולתי להעניק לעצמי.
נכנסתי לתוך הזוגיות הזאת בתקופה
שהייתי בה מאוד מאוד חלשה פיזית ורגשית.
אחרי ניקוי רעלים עמוק ומחלת שפעת קשה מאוד,
ולא הרבה זמן אחרי שההמציאות שלנו התהפכה עלינו
אחרי אוקטובר הנורא ההוא.
כל הזמן חיפשתי בקשר את ההגנה והבטחון שלא היו לי
לא בתוך הגוף וגם לא בבחוץ.
גרתי בבית שאני לא אוהבת,
במושב שאני לא מרגישה בו שקטה
וכל חווית החיים שלי היתה
שאני זקוקה שכל הזמן יצילו אותי ויעזרו לי.
לפני שנה בדיוק,
אלוהים בדרכו שלו
סידר לי לעבור שיעור מאוד חזק שקשור לתחושת בטחון ובית.
הוא סידר לי מעבר דירה מהגהנום.
בית שלא היה ראוי למגורים שלא יכולתי להכנס אליו
ועוד הרבה מאוד קשיים בדרך שהגיעו אחד אחרי השני.
דווקא אז באותם ימים הכי מאתגרים שידעתי מזה שנים
באחת השיחות שלי עם אלוהים בים
שאלתי אותו מה אני צריכה לעשות
כדי להצליח למצוא בית אחר טוב וראוי למגורים
התשובה היתה מאוד פשוטה
"את צריכה לנקות את הלב שלך."
כששאלתי אותו מה זה אומר
הוא אמר לי בדיוק מה לעשות
ואני ידעתי שהמעשים האלה יובילו לסיומו של הקשר שהייתי בו.
כל הגוף שלי אמר כן ועשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות,
המעשים שלי הובילו לסיומו של הקשר, אבל גם
תוך יומיים כבר חתמתי על חוזה של בית אחר
מרווח, מואר, נעים ושקט והרבה יותר מראוי למגורים
ממלכה מלכותית ביותר למלכה ולביתה.
מאז אותו יום בים
בו קיבלתי את ההחלטה על הפרידה מבן הזוג
אותו אהבתי בכל ליבי וגופי
עברתי מסע מטורף של חזרה אל עצמי
ובניית זהות עצמית חדשה ושלמה יותר.
זה לקח לי זמן
עברתי את כל שלבי הפרידה האפשריים בכמה גלים.
היתה שם הכחשה והדחקה,
היה כעס מאוד גדול ואז עצב בלתי נסבל.
ושוב גל של הכחשה והדחקה
כמויות בלתי נסבלות של כעס
ואז עצב אין סופי.
כל הגלים הרגשיים האלה היו מאוד קשים
וגרמו לי להרגיש המון ייאוש,
חוסר חשק וחוסר תשוקה לחיים
ובטח שגם חוסר חשק מ^ני.
היום אני יכולה להגיד שהייתי ממש בדיכאון.
בקושי יצאתי מהבית, בקושי ראיתי חברים וחברות
הרגשתי שאיבדתי את שמחת החיים
ואפילו קצת את טעם החיים.
רק בחנוכה האחרון כשנסעתי לבד לסיני
התחלתי להרגיש איך אני חוזרת אלי
איך חוזרת לי התקווה והשמחה לתוך הגוף.
לאט לאט הצלחתי להרגיש גלים של אנרגיה נעימה בגוף
ששכחתי בכלל שאפשרי להרגיש אותה.
משם הצלחתי לאט לאט
בעזרת המון התמדה ונחישות
להחזיר את התשוקה לחיים, לעשייה שלי בעולם
וגם את החשק המ^ני שלי.
נעזרתי בכל דבר אפשרי שאני יודעת ומכירה
שמחזיר חיות, אנרגיה וחיוניות לגוף.
הקפדתי באימוני הכוח והאירובי, היוגה, המדיטציות והנשימות.
אכלתי טוב, ישנתי טוב
ולקחתי תוספי תזונה מרגיעים ומעוררים לפי הצורך.
עשיתי המון עבודה של שחרור רגשי
עם עצמי וגם בליווי של מטפלת רגשית.
רקדתי כל בוקר, כתבתי מלא במחברת
עשיתי אמבטיות שמש, אמבטיות קרח, סאונות וסווט לודג'.
תרגלתי אהבה עצמית ועינוג עצמי בדרכים הטנטריות המגוונות שיש.
הקפתי את עצמי בחברות ובחברים
והתחלתי לצאת קצת לאירועים חברתיים
ובעיקר לא ויתרתי לעצמי.
זאת לא הפעם הראשונה שאני חווה משבר בחיים
ותמיד מה שעזר לי והרים אותי בחזרה
היה החיבור העמוק שלי אל הגוף.
היום, שנה אחרי, אני יכולה להגיד שאני מרגישה מעולה בגוף שלי.
חזר לי הביטחון בעצמי ובחיים בכלל.
יש בי המון חשק לעשייה היום יומית שלי,
לעסק, לתחביבים, לבת שלי ולחברים
ויש בי חיות ומוטיבציה שלא חוויתי כבר המון זמן.
כשאני מסתכלת אחורה על השנה הזאת,
אני מבינה שהיא לימדה אותי משהו
שאני חוזרת ומלמדת את הנשים שאני עובדת איתן:
החשק לא נעלם באמת,
הוא רק נסגר כשהגוף מרגיש שאין ביטחון.
כשהעולם מתהפך עלינו,
כשמאבדים בית, אהבה או יציבות, ה
גוף עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות.
הוא נסגר כדי לשרוד.
וזה לא משהו לא בסדר,
זה הדבר הכי טבעי ונכון שהגוף יודע לעשות.
השאלה שבאמת חשובה
היא לא איך לא ליפול
אלא איך לקום.
אצלי זה קרה לא דרך החלטה אחת לחזור לעצמי,
אלא דרך אלף פעולות קטנות של חזרה הביתה לגוף,
יום אחרי יום,
עד שיום אחד הרגשתי שהאש חזרה לבעור.
אם את נמצאת עכשיו במקום שבו החשק שלך נראה כמו זיכרון רחוק,
אני רוצה שתדעי דבר אחד:
הוא לא הלך לאיבוד.
הוא רק מחכה שתפני אליו תשומת לב אחרת,
סבלנית ובטוחה יותר.
מה מחזיר לך את החשק לחיים כשהוא נעלם?
