04/02/2019
מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
היא טוענת שהיא נאלצה לחזר אחריי בעקשנות.
זו צמחה והפכה להיות חברות עמוקה ורגשית.
היינו נשות סוד אחת לשנייה, חווינו יחד צמחנו יחד וחלמנו יחד.
היא החליטה לעשות הסבה מקצועית ויחד החלטנו להיות שותפות ולפתוח סדנאות משותפות.
תהליך הבנייה היה מרגש וכייפי, צחקנו שעות, דיברנו, עבדנו, השקענו כל מה שהיה לנו פיזית ורגשית
והתחלנו לשווק ולעבוד. הסדנאות היו הצלחה.
בכל התהליך הזה היא גם זכתה להתחתן עם אהוב ליבה המקסים,ולאחר שנה לא פשוטה רגשית שעברה עלייה היא נכנסה להריון, וביום אחד פשוט נעלמה לי לחלוטין.
ככה באמצע של כל הפעילות המשותפת שלנו.
אי אפשר היה להשיג אותה, ירדה למחתרת בלי שום סיבה.
ניסיתי בלי סוף לבדוק מה קורה, מה יש לה, האם היא בסדר?
וכלום נעלמה ואיתה גם הפרויקט המשותף שלנו.
אחרי כמה חודשים לא פשוטים, היא פנתה אליי ככה פתאום וביקשה להיפגש
היא הייתה ממש רגעים לפני הלידה ואני הסכמתי עם המון חשש,
יש לה קסם שפועל עליי, וברגע שראיתי אותה חזרתי לנשום
היא סיפרה מה קרה, על כל מה שחוותה ביקשה לחזור לחיי
סיימנו את הפגישה בחיבוק מלא אהבה
חזרתי הבייתה ולא ישנתי כל הלילה, גלגלתי את השיחה שהייתה
את כל החודשים האחרונים והאבן שישבה על הלב כל החודשים האלה לא נעלמה
נהפוכו עלה כעס, כעסתי שהיא נעלמה, כעסתי שהיא בחרה לעבור את כל החוויה הקשה הזו לבד בלעדי וממש כעסתי שהדבר היחיד שהיא לא אמרה בשיחה הזאת זה סליחה.
כמה ימים אחרי היא שלחה הודעה נרגשת שהיא ילדה ונורא שמחתי בשבילה
אבל לקח לי זמן להגיע לבקר, היה לי קשה.
הרגשתי שהיא מצפה ממני ללחוץ על כפתור ולשכוח הכל רק כי היא מרגישה שהיא כבר בסדר לחזור. אספתי את עצמי ונסעתי אליה. היה לי קשה ומוזר אבל באמת שאני אוהבת אותה ואת בעלה ושמחתי ממש בשמחתם.
אחר כך כבר כלום לא היה אותו הדבר, התרחקנו, ולאט לאט לא דיברנו יותר,
לא דיברנו מה יהיה עם הפרוייקט המשותף שלנו הכל פשוט נעצר - הפרויקט והחברות.
היא חסרה לי מאוד בחיים אבל לא ידעתי איך לגשר על כל מה שקרה.
אחרי כמה חודשים ישבתי מול המחשב וראיתי שהיא סגרה את העמוד המשותף שלנו בפייסבוק
הרגשתי שאין לי אוויר והדמעות לא איחרו להגיע.
בלי מחשבה שלחתי הודעה בפייסבוק והתחילה תכתובת מאוד לא פשוטה ביננו
הסתבר שגם היא כועסת, היא כעסה בעיקר שלקח לי זמן לבוא ולבקר אותה אחרי הלידה
(עד היום אנחנו לא מסכימות על כמה זמן זה באמת היה אני זכרתי שבועיים היא הרבה יותר)
התכתבנו שעות, סיפרנו, כעסנו, בכינו, וסלחנו.
לאט לאט חזרנו לקשר אבל לא באותה אינטנסיביות כמו בעבר.
מרחוק מקרוב תמיד אהבנו באותה המידה. למדנו לקבל את השריטות אחת של השניה בלי תנאים
ולהנות מהרגעים הקצרים שיצא לנו לבלות יחד.
אחרי שנתיים בערך היא התקשרה, נשמעה מתלהבת כמו שזכרתי אותה כשהיינו שותפות
היא ביקשה להיפגש כי היא רוצה שנעשה שוב פרויקט יחד.
מיד הסכמתי להיפגש. ישבנו שעות, דיברנו על הרעיון ולאן אנחנו רוצות להוביל אותו
לרגע לא חששנו שוב לצאת לדרך משותפת ביחד זה הרגיש טבעי.
מסביבי כולם חשבו שאני משוגעת, וכל הזמן שאלו אותי אם אני בטוחה בהחלטה ואם אני לא מפחדת להתחיל הכל מההתחלה. מבחינתי לא הייתה שאלה.
ידעתי שאנחנו טובות יחד, שאנחנו עובדות מעולה יחד, שאנחנו מפרות אחת את השנייה ומוציאות המון טוב אחת מהשנייה.
ועם זאת לפני שיצאנו לדרך ישבנו, ניקינו שוב את מה שהכאיב בעבר, והחלטנו מה נעשה אם נעמוד שוב בצומת כזאת בחרנו לא להתעלם מכל התחושות הכבדות שבהן סיימנו את השותפות בעבר.
רצנו על הפרויקט, ושוב נהנו מכל שניה של עשייה משותפת,
ונראה שהחברות ביננו משפיעה לטובה על עוד אספקטים בחייה והיא נכנסה שוב להריון.
המשכנו ועבדנו, אבל הפעם למדנו מהעבר המשותף שלנו. כל חשש, כל תחושה, כל דילמה
מיד עלתה לשיחה פתוחה וכנה ביננו. באיזשהו שלב הבנו שלמרות כל הרצון שלנו,
היא לא במקום בחיים שלה כרגע להמשיך את הפרויקט כמו שחלמה, והיא צריכה לפרוש שוב.
הכל נעשה עם המון כבוד עם המון חברות ופירגון
עצרנו את הפרויקט המשותף וכל מה שעשינו יחד עבר אלי להמשיך לבד.
נשארנו חברות בלב ובנפש. היא עדיין החברה שאני הולכת אליה להתייעץ.
כל מה שאני כותבת עובר תמיד דרכה.
היא תמיד מצחיקה אותי, וכל דרך שאני צועדת בה היא לצידי מעודדת, מפרגנת ועוזרת.
לא משנה כמה זמן אנחנו לא מדברות או לא מתראות
בשניה שאנחנו יחד זה כאילו לא עברה שנייה מהרגע שנפגשנו לאחרונה.
היה קל לאבד את הקשר הזה,
היה קל לוותר עלינו ולא לתת לנו צא׳נס נוסף
אבל אנחנו בחרנו יחד לדבר על כל הדברים הכבדים שישבו ביננו
ויצאנו שוב לדרך יחד.
ובכל יום שהיא תרגיש מוכנה לצאת לדרך שוב… אני אלך איתה יד ביד.
כי לכל קשר יש עליות ומורדות
אבל אם מצליחים לזכור את האהבה
ולשבת ולדבר אמיתי בלי פילטרים
עוברים את המורדות ונהנים מדילוגים יחד בעליות
שימי שלי - מוקדש לך באהבה תמידית אינסופית.
