07/10/2025
היום לפני שנתיים והראש עוד שם…
לפני שנתיים העולם נעצר,
השמש זרחה ובלי אזהרה,
במקום השופר – נשמעה אזעקה.
תפסנו את הראש, לא האמנו שזה קורה,
והלב… מסרב להירפא עד היום הזה.
מאז ועד היום – איבדנו קרובים,
חברים שהבטחנו שניפגש אחרי החגים.
משפחות שהיו מקור של אור וצחוק,
נעלמו ברגע… ונמחקו מרחוק.
אהבות נקטעו באמצע הדרך,
ושנתיים אחרי הלב עוד דופק… אבל בערך…
שנתיים של געגוע שאין לו מרפא,
והשקט צורח! קור של מוות שלא מרפה...
ואנחנו – הלוחמים, המילואימניקים, העם,
שוב נקראים לעוד סבב מוגזם,
גם עייפים, גם כואבים, וגם מלאים בתחושת צדק.
בין דמעות לעשן,
בין תקווה לחופש החטופים
אנחנו עומדים ולא נשברים.
ובתוך כל האובדן, בתוך כל הלקיחה,
אולי קיבלנו תזכורת אחת, קטנה, אמיתית וברורה:
שכל שעה היא חסד, כל רגע – מתנה,
וכל חיבוק עלול להיות האחרון לשנה.
אז תגידו “אני אוהב” מבלי לחכות,
תסיימו שיחות – בלי מריבות.
אל תדחו מילים חשובות,
תרדפו אחרי החלומות,
בלי לחשוב על מחר, בלי תירוצים, בלי פחד מהבאות.
כי אין זמן יותר נכון מהרגע בהווה
וכי מחר… אולי עוד אזעקה, עוד מלחמה, עוד פיגוע.
עוד הבנה אחת כואבת –
שאולי… מחר בכלל לא יגיע.
