21/03/2026
בואו נדבר קצת על 19 יום של לחימה.
ימים עמוסים רגשית ופיזית.
ילדים בזום שלא ממש יוצאים מהבית ומטבח שלא עוצר לרגע.
בעלים שרובם יוצאים לעבודה אבל חוזרים מרוקנים,אולי עצבנים(כי בואו..לא הכל רגיל)
נשים שלא יוצאות ליום עבודה שגרתי,פחות מפגשים חברתיים
ופחות מהכל
כי מישהו צריך להיות שם להכיל את כל הסיטואציה שמסביב.
ואז זה קורה.. ערב ערב
הסטודיו מלא .
מלא בנשים שהבינו שגם הן צריכות רגע לעצמן.
נשים שהבינו שיש נקודת אור ביום לכל אחת מהן,ויש מקום שבו הן גם משחררות את הגוף וגם את הנפש.
הן נפגשות,מתחבקות,מפטפטות,מרפות
אני נותת להן חמש דקות בתחילת השיעור, אבל הן כמו ילדות בבית ספר מחכות שאסתובב כדיי להשלים פערים.
הן הבינו שזה הזמן שלהן.
שאם הן לא ייקחו את זה הכלי שלהן יתמלא מידיי ואז כבר לא יהיה מקום לשום דבר.
כל אחת(ואחד) צריכים למצוא את הרגע שלה/ו כדיי לשמור על שפיות בתקופה הלא פשוטה הזו.
והכי חשוב? לנשום.
הרבה נשימות.
לגביי? לראות את הדבר הזה אצלי בסטודיו גורם לכלי האישי שלי להיות רחב יותר.
איזה כייף לי שזכיתי ואיזה כייף להן שיש את הבית שלנו🫶🏻
