26/02/2026
יש רגעים במקצוע שלי שפשוט עוצרים את הנשימה.
השבוע קיבלתי סרטון של המתאמן היקר שלי, צועד את הצעדים הראשונים שלו לבד.
לפני שלושה חודשים, כשנפגשנו לראשונה, הדרך נראתה חסומה. אחרי אירוע מוחי מורכב ופציעה קשה בירך, כל תנועה הייתה מאבק כפול, פיזי ומנטלי. הקושי שלו להפיק קול ולהסדיר נשימה הפך כל מאמץ לאתגר אדיר, והיו לא מעט רגעים של חוסר רצון ועייפות עמוקה.
אבל התמדה היא שפה בפני עצמה.
הוא אולי לא יכול לדבר, אבל הצעדים האלו בסרטון? הם צעקו ניצחון.
בלי הליכון, בלי עזרה! רק הוא, כוח הרצון שלו והעבודה הקשה שהשקענו.
נכון, הדרך לא תמיד פשוטה ,יש רגרסיות ויש ימים של התעייפות מהירה. אבל הרגע הזה שבו הגוף מחזיר לעצמו טיפה מהחופש שלו, הוא הכל.
אני מסתכלת על התמונה שלו מהגב, ברגע מזוקק של ריכוז, ופשוט מתמלאת השראה.
גאה בך על הדרך הבלתי תאומן שאתה עושה. ❤️