לימוד עצמנו הוא העבודה או הדרך
המוליכה אל ידיעת עצמנו
(מתוך הספר "החיפוש אחר המופלא" -פ.ד.אוספנסקי)
חיינו מלאים בעשיה ובהישגיות. לעתים אנו מבלים חיים שלמים בנסיון לא לחוש ולא להיות במקומות שקשה לנו בהם. יש לנו את האשליה שאם יהיה לנו יותר חומר , אם נחליף מקום עבודה או בן זוג ,חיינו יהיה מאושרים יותר.
אבל גם אם כל זה יקרה, נגלה שהאושר שלנו לא גדל. למה? כי
מי שיש לו יותר כסף הוא אותו אדם שהיה קודם, מי שמגיע לעבודה החדשה הוא אותו אדם.
רק אם נכיר את האדם ונבין אותו – יש סיכוי למצוא את הרוגע והאושר אליהם אנו שואפים.
תהליך האימון האישי הוא מרגש, מעצים ולעיתים כואב. אני מאמינה בגדולתו של האדם וביכולת הבחירה שלו.
קצת על עצמי:
כששואלים אותי מה הכי חשוב לי בחיים אני תמיד אומרת – המשפחה. גם כשעבדתי בתפקידי ניהול שונים בתחום ההייטק – תמיד הקפדתי על שעות עבודה "שפויות" שישאירו לי זמן איכות עם משפחתי וילדי.
את רוב שנות ילדותי העברתי בחיפה. דור שני לניצולי שואה. גדלתי בבית קשה יום אך מלא אהבה.
שנות ילדותי היו מלאים בפחדים מצד אחד, ובדמיון מפותח מאד שהועשר עוד יותר על-ידי כמויות ספרים שקראתי בכל רגע פנוי. בשאר הזמן ביליתי בלימודים או בטיפוס על עצים וחיפוש אחר הרפתקאות.
מסלול חיי היה תמיד דואלי. מצד אחד – הליכה בתלם וריצוי – תלמידה וילדה טובה, אח"כ עתודאית למדעי המחשב, סיימתי תואר ראשון בטכניון בשנת 1989 ומאז עבדתי בתחום ההייטק, בצבא ואח"כ באזרחות במשך יותר מ 20 שנה בתפקידים ניהוליים.
מצד שני – תמיד חיפשתי. חיפוש אחר משמעות, אחר אמת פנימית. זה התבטא בקריאת ספרים, בלימודי מדיטציה, רייקי, לימודי ימימה.
כמנהלת – תמיד היתה העצמת אנשים הדבר המשמעותי ביותר עבורי ותקופה ארוכה חשתי שאיני ממצה את הייעוד שלי.
אחרי פיטורין, חזרה להייטק ושנה מאד לא קלה, התחלתי להתאמן ואז הבנתי שזה הדבר בו אני רוצה לעסוק. התפטרתי, למדתי ועכשיו אני עוסקת באופן מלא באימון.
זמן לימודי האימון הפיל הרבה אסימונים וחיבר חלקים בפאזל של הדברים אותם למדתי במהלך השנים.
את הכשרתי המקצועית רכשתי בבית הספר "אימושיין" המלמד אימון הווייתי בשיטת סאטיה
