רחלי נאות- הורות בקלילות

רחלי נאות- הורות בקלילות בואו למצוא את ההורה הכריזמטי שבתוככם. עבודה עם הכפתורי?

בעברית, ביטחון= securityבעברית ביטחון גם = confidenceזה לא מקרי.הביטחון החיצוני (שאנחנו שמורים ונהיה בסדר) מעניק ביטחון ...
01/06/2022

בעברית, ביטחון= security
בעברית ביטחון גם = confidence
זה לא מקרי.
הביטחון החיצוני (שאנחנו שמורים ונהיה בסדר) מעניק ביטחון פנימי (הדבר הזה שמאפשר לנו לקחת סיכונים, להאמין ביכולת שלנו ולהתייצב באומץ אל מול אתגרים).
אז איך מייצרים את הביטחון הפנימי הזה אצל ילדינו? כאמור כדי לקחת סיכונים ילדינו צריכים להאמין שהם יהיו בסדר ושהם שמורים. אז האם צריכים עכשיו להנדס את הסביבה ככה שילדינו לא יתקלו באף סכנה או פגיעה? כדי שירגישו שמורים?
לא! ברור שלא. כלומר, מן הסתם נשמור עליהם מן הסכנות הגדולות, אבל הרעיון פה הוא להעניק להם עוגן אליו ניתן לחזור כשמשהו קורה.
העוגן הזה תמיד שם ותמיד אפשר לחזור אליו כדי להתנחם, ללקק פצעים, להרגע, ולצאת שוב להרפתקה.
עוגן יכול להיות הרבה דברים- עוגן יכול להיות מקום בטוח כמו חדר, בית, פינה (מכירים את הילדים שעפים בבית שלהם וקצת נכבים בחוץ?); עוגן גם יכול להיות טקסים\ הרגלים\ סדר יום או סדר שבועי שחוזר על עצמו- (מה שנקרא מסגרת); וכמובן, עוגן יכול להיות אנשים- דמויות בעלות נוכחות מרגיעה. כאלה שאפשר לסמוך עליהם שידעו איך להתמודד עם מה שקורה- לאו דווקא ברמה הפרקטית, אלה בעיקר ברמה הרגשית.
עוגן גם יכול להיות פנימי- ב"שפת הקשב" אנו מתרגלים תשומת לב לנשימה כדי לייצר עוגן פנימי. כמובן שזה הקשה ביותר ודורש תרגול רב..
אפשר וכדאי שיהיו כמה עוגנים כגיבוי- אם אין עוגן אנושי, אפשר להבנות מסגרת תומכת. אם אין מקום יציב ובטוח אפשר להיות עבור ילדינו דמות איתנה.

אז כמה דברים- עוגן הוא מפלט שמאפשר לנו לתדלק את האומץ ולצאת שוב החוצה. אם העוגן הופך למפלט הימנעות זה דורש התייחסות.

העוגן עוזר לילדינו לווסת את רגשותיהם ולהיזכר שהם שמורים. אז אם המקום (נגיד בית)\ מסגרת (נגיד בית ספר)\ אנשים (מי שמטפל\ת בילדים) לא מאפשרים את זה, צריך לשנות משהו.

מוזמנים לשתף במחשבות, חוויות, שאלות... כל דבר שקשור לעוגן- שלכם או של ילדיכם.

בתמונה- ציפור שלמדה שהיא יכולה לעוף. כמו שילדינו ילמדו בבוא היום.

על מה ולמה חלק שלישי- שאלות מזמינותלמי שפספס, בפוסטים הקודמים דיברתי על השאלות שלא כדאי לשאול ועל שאלות שהן למעשה לא שאל...
08/05/2022

על מה ולמה חלק שלישי- שאלות מזמינות

למי שפספס, בפוסטים הקודמים דיברתי על השאלות שלא כדאי לשאול ועל שאלות שהן למעשה לא שאלות. והנה הגענו לשאלות ה"טובות". שאלות טובות הן שאלות שמזמינות את המודעות\קשב של הילדים שלנו. שאלות טובות מזמינות אותם לעצור ולחשוב. או לעצור ולחוש. או לעצור ולהרגיש. שאלות טובות מעוררות את הסקרנות.

כמדריכת "שפת הקשב"- מיינדפולנס לילדים- אני שואלת הרבה שאלות. השאלות נשאלות לא כדי לקבל תשובה אלה כדי להשב את תשומת הלב לחקירה של מה שקורה כרגע.

"מה שלום הבטן כרגע?"
"באיזה קצב פועם הלב עכשיו?"
"האם הנשימות כרגע ארוכות ועמוקות או קצרות ורדודות?"
"אילו תחושות יש כרגע בכפות הרגליים?"
"האם המגע עם הרצפה נעים?"
ועוד ועוד ועוד.

ומה בחיי היום יום? הנה כמה דוגמאות לשאלות שאני אוהבת לשאול:

"מ1-10 עד כמה מפחיד\ כואב כרגע?" (זו שאלה שכדאי לשאול גם אחר כך כדי לשים לב שהכאב\ פחד משתנה)
"איפה הרגל\ יד\ ראש שלך?" (דורש קונטקסט… כשאני מלבישה את הקטנה והיא עסוקה במשהו אחר).
"כמה זמן את צריכה כדי…. ".
"מה קרה לפני ש… "
"איך נשמע הטון שלי? האם את חושבת שכדאי לבקש ממני בקשות כרגע?"
"זוכרת מתי אמרתי שאפשר….."
"זוכרת מה עניתי לך קודם?"
"תבדוק בבקשה עם הבטן מה מידת הרעב"
"איפה כואב?"
"את רוצה לספר לי מה קרה?"
"מה אתה חושב שהיא מרגישה?"
"את חושבת שזה נעשה בכוונה?"
"מה מידת הקור שאת מרגישה?"
"אתה נראה כעוס\ עצוב, קרה משהו?"
"איך אני יכולה לעזור?"
"איפה היית ומה עשית?" (גם זה דורש קונטקסט- כשלא זוכרים איפה שמנו משהו- אלה שאלות שממש עוזרות)
"מה דעתך על…?"
"את חושבת שזה יעבוד?"
"איך כדאי….?"

יש הרבה שאלות שאפשר לשאול וכמובן אלה רק דוגמאות. כפי שציינתי, המשותף לשאלות האלה זה שהן דורשות מהנשאל\ת לבדוק משהו עם עצמם. זה דורש מהם להפסיק רגע וזה דורש מהם איזשהו מאמץ של בירור או הפניית תשומת לב. וכאן הערה חשובה על שאלות. כששואלים הרבה שאלות זה "חופר". שאלה דורשת ממנו תגובה כלשהי. היא מפעילה אותנו לפעולה (גם אם הפעולה היא רק חשיבה, או אפילו השבת תשומת לב). מי כמונו ההורים יודעים שלא כיף כששואלים אותנו אינסוף שאלות. אז מילה לסיום- כדאי למנן….

על מה ולמה חלק שני- אבל למה?בואו נדבר על למה… "למה עשית את זה?""למה לא עשית את זה?""למה זה נמצא כאן?""למה לא הבאת.."(ועל...
17/04/2022

על מה ולמה חלק שני- אבל למה?

בואו נדבר על למה…
"למה עשית את זה?"
"למה לא עשית את זה?"
"למה זה נמצא כאן?"
"למה לא הבאת.."
(ועל אותו עיקרון) "איך שכחת את…."
"למה אני צריכה לחכות?"
"למה אתה לא יכול…?"
"למה תמיד אני חייבת…?"
"למה זה חייב להיות…?"
"למה (או מה) זה כל כך קשה…?"
"למה רק אני…?"

בקיצור, "למה?"- מה הקטע של השאלה הזו? על פניו שאלה תמימה.. מבררת את הסיבה למה שקרה. אבל… האמנם? בדרך כלל שאלות שפותחות ב"למה" מביעות כעס, תסכול, ייאוש או בלבול שיכול להיות מלווה אפילו בבוז. במיוחד אם זה בטון תקיף או מיואש או מזלזל.

אנחנו מאוכזבים ממשהו ורוצים לברר את הסיבה (וכדאי שהיא תהיה טובה!) לעוול שנגרם לנו. לחילופין זוהי שאלה רטורית שפשוט מביעה כעס ("למה הצלחות שוב לא בכיור!").

ואפילו כשזו שאלה שמבקשת לברר כדי לעזור או להבין ("למה הרבצת לאח שלך?") זה עדיין יכול להתפס כחקירה לא נעימה. וגם, הרבה פעמים מי בכלל יודע למה נהגנו כפי שנהגנו? הרי רוב הזמן אנחנו נוהגים בחוסר תשומת לב, מתוך הרגלים, או מסיבות שבתת מודע.

אז… בואו ניפטר מהשאלה המעצבנת הזו. איך? כרגיל. שלב ראשון תשומת לב. נחליט לשים לב האם ומתי יוצא לנו לשאול "למה" ונבדוק מה באמת התכוונו להגיד:
אולי אנחנו מתוסכלים ממצב מסוים. במקרה כזה אפשר להגיד את זה בפשטות "ממש מתסכל אותי לראות ש…."
אולי אנחנו מיואשים ממצב מסויים. כאן אולי כדאי לעשות חושבים- האם צריכים להנמיך ציפיות? האם צריכים להבהיר ציפיות? לעשות שיחה בנושא?
אולי אנחנו מבקשים להאשים, שלא נאמר להכאיב.. במקרים כאלה אפשר לעצור ולנשום רגע\ לנתק מגע עד שסערת הרגשות תעבור.
אולי אנחנו מנסות להבין מה קרה ומה המניעים? אפשר פשוט לציין את העובדות ולברר על המחשבות והרגשות שקדמו להם או לחילופין לברר את המסר שניסו לתקשר (טוב זה שווה פוסט בפני עצמו..).

זה היה הפוסט השני בסדרה- מי שלא קראה את הקודם, ממליצה (לינק בתגובה הראשונה). מה בפוסט האחרון בסדרה? שאלות שדווקא כדאי לשאול.

על מה ולמה- חלק ראשון"עוד 5 דקות מכבים את המסך, בסדר?""אחרי שתצחצחי שיניים תבואי למיטה, טוב?""את באה לאוטו?""אתה יכול לש...
10/04/2022

על מה ולמה- חלק ראשון

"עוד 5 דקות מכבים את המסך, בסדר?"
"אחרי שתצחצחי שיניים תבואי למיטה, טוב?"
"את באה לאוטו?"
"אתה יכול לשים את הצלחת בכיור?"
"אסור להציק לאחותך, אוקיי?"
"תאכלי את כל הסלט, כן?"

מה משותף לכל השאלות האלו? המשותף הוא שהם לאו דווקא שאלות… למעשה הן בדרך כלל אמירות של מה צריך\לא צריך לקרות בניסוח של שאלה. אז מה הסיבה שאנחנו שומעים כל כך הרבה הורים מסיימים משפטים במילת שאלה? מה זה משדר לילדים שלנו? מה הבעיה בזה? ומה ניתן לעשות?

ראשית, הרבה פעמים הסיבה שיש בסוף המשפט מילת שאלה היא בסך הכל ניסיון שלנו לברר אם בכלל שמעו\ הבינו אותנו. כלומר המשפט "עוד 5 דקות מכבים מסך, בסדר?" הוא בעצם: "עוד 5 דקות מכבים מסך. שמעת אותי?" אבל לפעמים השאלה בסוף משפט נובעת מחוסר החלטיות מצידנו. למשל, "אסור להציק לאחותך" יכולה להיות אמירה שאנחנו חצי משוכנעים בה. ולפעמים השאלה נובעת מחוסר ביטחון שישתפו איתנו פעולה וניסיון לברר את זה. כלומר, "אחרי שתצחצחי שיניים תבואי למיטה, טוב?" אם ענו לי כן, אז אני יודעת שיש לי שיתוף פעולה. לבסוף, לפעמים אנחנו באמת מתכוונים לשאול שאלה (כמו, "אתה יכול לשים את הצלחת בכיור?") אבל מצפים שהתשובה תהיה "כן".

לא משנה מה הכוונה שלנו, מה שהילדים שומעים זה חוסר ביטחון, בקשת ראשות מצידם, ולפעמים אפילו חוסר אמת מצידנו (במקרים שביקשנו משהו בציפיה ברורה להיענות בחיוב). כל אלו שוחקים את הסמכות שלנו (תזכורת- סמכות= אפשר לסמוך עלי).

אז מה עושים?
קודם כל, כמו בכל דבר- שמים לב. לוקחים איזה שבוע ומחליטים לשים לב בכל פעם שאנו שואלים שאלה או מסיימים משפט במילת שאלה. כשזה קורה עוצרים וחושבים- למה באמת התכוונו?
- אם רצינו לוודא ששמעו\ הבינו אותנו, אפשר לחזור על המשפט כאמירה עם נקודה. ואחריה לשאול האם שמעו\ הבינו אותנו.
- אם אנחנו בעצמנו לא בטוחים במה שאנחנו אומרים, אולי כדאי להשקיע בזה מחשבה- מה צריך לדייק, מה אנחנו באמת חושבים בנושא. אולי בכלל יש פה שיחה שכדאי לעשות (עם עצמנו, עם הילדים, או עם תמיכה).
- אם אין לנו ביטחון שישתפו איתנו פעולה, או אם חשוב לנו שהדבר שצריך לקרות יהיה בהסכמה וברצון טוב (מה שלא יכול תמיד לקרות), כדאי לבדוק את ההובלה הכריזמטית שלנו- איך אפשר לחזק אותה?
- אם בקשה שלנו נענתה בשלילה, כדאי לחשוב האם באמת הייתה כאן בקשה עם הבנה שלילדים יש רצון חופשי שלאו דווקא מתאים לרצון שלנו. במקרה שלא באמת הייתה כאן בקשה או שאלה שמכבדת כל תשובה, אפשר לנסח מחדש. "סליחה, בעצם לא הייתה כאן בקשה. מי שמסיים לאכול, שם את הצלחת בכיור."

הערה- לפעמים אנחנו משתמשים במילות שאלה בסוף משפט כמן צורת דיבור או אפילו הרגל- משהו מנומס יותר, שנשמע תוקפני פחות. מבוגר אחר יכול להבין את הקונטקסט הזה אבל ילדים לאו דווקא. הם יותר קונקרטיים רוב הזמן ומבינים את הדברים כמו שהם נאמרים.

ובהמשך- שאלה אחת שכדאי להימנע ממנה ושאלות שדווקא כדאי לשאול.

המילה שלנו היא הכח שלנו 3- איך יורדים מהעץפוסט שלישי בסדרה אז אם לא קראתם את השניים הראשונים, כדאי בשביל רפרנס.. את הפוס...
07/03/2022

המילה שלנו היא הכח שלנו 3- איך יורדים מהעץ

פוסט שלישי בסדרה אז אם לא קראתם את השניים הראשונים, כדאי בשביל רפרנס.. את הפוסט הקודם סיימתי עם כמה שאלות עליהם אענה בפוסט הזה.

1. מה קורה אם החלטנו משהו\ ביקשנו משהו ושואלים אותנו "למה" או מנסים לשכנע אותנו אחרת?- אם ההחלטה שרירותית או נתקבלה בהיסח דעת, או שיש כרגע הרבה סבלנות ופניות, אז בהחלט אפשר לעצור רגע, לחשוב או להקשיב לטיעונים ולשנות את ההחלטה. או לא לשנות את ההחלטה. מה שתחליטו. אבל… לא תמיד יש פנאי\ סבלנות לענות או להתווכח. וגם לא תמיד נרצה לגלות את שיקולי הדעת שלנו. במקרים כאלה אולי לא נרצה להסביר או לשמוע טיעונים. בעיני "ככה" היא תשובה לגיטימית… אבל אפשר גם "זו ההחלטה שלי ואני לא מתכוונת להתווכח", "יש לי סיבות שאני שומרת לעצמי", "ככה מרגיש לי נכון" או כל תשובה שסוגרת וויכוח.

2. מה אם מתעלמים מהבקשה או מתווכחים?- הדרך הכי טובה במקרה כזה היא ליצור קשר עין ו\או קשר פיזי- לשים יד על הכתף למשל, להגיד שוב בבירור מה הציפיה ואם יש טעם או אין טעם להתווכח (לשיקולכם ראו סעיף קודם) ולדאוג שהדבר יקרה. איך? כל דרך יצירתית שתתאים לכם. תלוי אופי, גיל, סגנון.

3. ומה עם רצונות הילדים שלנו? לילדים שלנו יש בהחלט רצונות והם בהחלט יכולים להיות שותפים לקבלת החלטות. אבל…. לא כל הזמן ולא בכל דבר. ברגע ששואלים את הילדים על כל דבר מה ההעדפה שלהם, מה הם רוצים, ומה הם חושבים, זה מייצר תחושה שאנחנו לא יודעים מה טוב, לא מכירים אותם, לא בטוחים בעצמנו, לא מסוגלים להוביל. ואם אנחנו לא כל אלה אז איך אפשר בכלל לסמוך עלינו?

4. ומה אם תרגול משא ומתן, אמנות השכנוע?- כן! ממש חשוב! תזמינו את זה (כשמתאים). אם ילד\ה לא מסכימים עם ההחלטה\ בקשה שלכם אפשר להזמין אותם למצוא טיעונים או פתרונות אחרים. ממש תאתגרו אותם לנסות לשנות את דעתכם. הם לא תמיד יצליחו אבל אולי יעלו על משהו יצירתי או משהו שלא חשבנו עליו. בצורה כזו, כשאנחנו הם אלה שמזמינים אותם להתווכח, ה"הובלה" נשארת אצלינו.

5. ואחרון חביב. אוקיי, קיבלנו החלטה. אפילו אחת חשובה שחשבנו עליה וקיבלנו במודע. ובצד השני- פיצוץ. אולי אפילו פיצוץ מפתיע. התנגדות גדולה, התקף זעם…. מה עושים? בדרך כלל כשהרוחות סוערות והטמפרטורה גבוהה זה לא זמן טוב לעשות כלום.. רק למנוע אסון ולנסות להרגיע אם אפשר. ועדיין- טיפסנו על עץ גבוה ומישהו צריך לרדת (אנחנו בדרך כלל, בתור המבוגרים הבוגרים). אז איך? דרך טובה אחת היא לבוא כשניתן לדבר ולהגיד משהו בסגנון "אני רואה שזה משהו שממש חשוב לך\ ממש מפריע לך. אני מוכנה לדבר על זה". ואז… לדבר על זה. לשמוע את הצד השני, לשקול אותו, ולשנות (או לא) את ההחלטה. לא חייבים מיד. אפשר לקחת פסק זמן לחשוב על זה\ להתייעץ עם בן\בת זוג. מה שחשוב כאן זה באמת להקשיב גם לטיעונים וגם לרגשות. שידעו שסופרים אותם. אנחנו לא אויבים של הילדים שלנו ולא במלחמה איתם תודה לאל. תמיד אפשר לנשום עמוק, לתת להם מרחב אם צריכים ולהגיע עם אנרגיה אחרת.

אז זהו, פוסט אחרון בסדרה. מקווה שתרם לכם. כמובן שיש אינסוף דקויות וכל הורה זה אחרת, והילדים שונים, והאינטראקציות בין ההורים לילדים מורכבת… אם יש שאלות ספציפיות כמובן שמוזמנים ליצור קשר.

המילה שלי היא הכח שלי- 2בפוסט הראשון בנושא הדגשתי כמה חשוב שנעמוד בדברים שאנחנו אומרים כדי לבנות את הסמכות שלנו (סמכות= ...
28/02/2022

המילה שלי היא הכח שלי- 2

בפוסט הראשון בנושא הדגשתי כמה חשוב שנעמוד בדברים שאנחנו אומרים כדי לבנות את הסמכות שלנו (סמכות= היכולת של ילדינו לסמוך עלינו). התחלתי בבסיס- עמידה בהבטחות ודיבור אמת. אבל זה ממש לא נגמר שם.

לא כל מה שאני אומרת הוא בגדר הבטחה. ועדיין חשוב לי שמאחורי המילים שלי תהיה כוונה. מה זאת אומרת? למשל, שאם אני אומרת שאנחנו צריכים ללכת… אז אני מתכוונת שצריכים ללכת. ופה הילדים שלי מעמידים אותי בפני אתגר אישי גדול (הילדים שלנו הם הרי "מורים רוחניים" או הזדמנות להתפתחות אישית) וזה- קבלת החלטות.

כדי שתהיה כוונה אמיתית מאחורי המילים שלנו, וכדי שהילדים יבינו שאנחנו רציניים ולא "סתם אומרים", אנחנו צריכים לקבל החלטה (גם אם זה משהו קטן), להיות שלמים עם ההחלטה (או לכל הפחות להתמסר להחלטה שקיבלנו) ולעמוד מאחוריה.

כי מה קורה כשאנחנו "סתם אומרים" משהו? סתם אומרים שהגיע הזמן להתקלח, סתם אומרים לכבות טלוויזיה, סתם אומרים שאי אפשר עוד עוגיה.. מה שזה לא יהיה? הם יתעלמו או יתווכחו או ימרחו את הזמן או "רק" יבקשו שוב. ושוב. ושוב. עד שנשנה את דעתינו- וסביר מאד שזה יקרה כי הרי סתם אמרנו.. ואנחנו לא משוכנעים שבאמת צריכים עכשיו להתקלח, או לכבות טלוויזיה, או שאי אפשר עוד עוגיה. או מה שזה לא יהיה.

רגע רגע רגע.. אז כל הזמן אנחנו צריכים לשקול בכובד ראש כל מילה שיוצאת מהפה שלנו ולוודא שאנחנו משוכנעים במה שאנחנו אומרים? כן ולא. כעקרון, כן. אנחנו אמורים להיות נאורים ובמודעות ובכוונה, ולא סתם לזרוק מילים. אבל… לא. אנחנו לא כאלה. בכלל. ואנחנו אומרים דברים בהיסח דעת, בלי לתת תשומת לב, ובלי לעצור לחשוב כל כך.

אז מה לעשות? קודם כל, תמיד כדאי לעצור ולתת מחשבה על הערכים שחשובים לנו כרגע. אם כרגע הערך העליון שלי הוא לצאת בזמן (ומי שמכירה אותי יודעת שאני די דייקנית), אני יכולה להחליט שבכל מה שקשור לערך "יציאה בזמן" אדייק בדברי ואקבל החלטות ברורות לגבי שעת יציאה ואיך עושים שזה יקרה. במקרה הזה הילדים ידעו שכשאני אומרת "הולכים" אז הולכים. ומצידי, אקפיד לא סתם להגיד ש"הולכים" בלי להיות סגורה עם עצמי שזה מה שהולך לקרות כרגע.

אז מה קורה אם סתם אמרתי משהו בהיסח דעת? ועכשיו שואלים אותי למה? או מנסים לשכנע אותי אחרת, או מתעלמים או מתווכחים?
וגם אם קיבלתי החלטה ברורה עם עצמי- מה בנוגע לרצונותיהם של הילדים? האם הם לא שותפים להחלטות שנוגעות להם? האם אסור להם להתווכח? להביע רצונות? האם לא חשוב לי שיתרגלו ניהול משא ומתן? אמנות השכנוע?
ומה אם קיבלתי החלטה לא טובה?
ומה אם קיבלתי החלטה ברורה עם עצמי ונתקלתי בהתנגדות עזה מצד הילדים?

כן כן זה עדיין מסובך... אבל על זה נדבר כבר בפוסט הבא…

המילה שלנו היא הכח שלנו- 1בוא נמשיך את הדיון על סמכות. סמכות שנובעת מהיכולת של ילדינו לסמוך עלינו.כדי שילדינו יוכלו לסמו...
19/02/2022

המילה שלנו היא הכח שלנו- 1

בוא נמשיך את הדיון על סמכות. סמכות שנובעת מהיכולת של ילדינו לסמוך עלינו.

כדי שילדינו יוכלו לסמוך עלינו הם צריכים להאמין לדברים שאנו אומרים. אם אנחנו אומרים שמשהו יקרה- כדאי מאד שיקרה. אם אנו אומרים שמשהו לא יקרה- כדאי מאד שלא יקרה. כלומר, ממש לא כדאי לשקר לילדים שלנו או מולם (או בכלל אבל זו כבר בחירה אישית..). כן, זה לפעמים פתרון ממש נח וקל.. והרבה פעמים זה "רק שקר לבן" או "רק שקר קטן".. אבל כשאנחנו משקרים אנחנו בעצם אומרים שאין לנו היכולת\כח\חשק להתמודד עם ההשלכות של האמת. כלומר, שימוש בשקר נובע מחולשה וכמובן שוחק את האמון שיש לילדים בנו. שני הדברים הללו- חולשתינו הנתפסת וחוסר אמינות- מקשים על ילדינו לסמוך עלינו.

בנוסף לכך, אם מבטיחים משהו (וממש לא כדאי להבטיח בקלות) יש לדאוג לממש את ההבטחה.
אם אוסרים משהו (וממש לא כדאי לאסור סתם בלי לתת מחשבה קודם לגבי הערכים שעומדים מאחורי האיסור) אז כדאי מאד שהדבר האסור לא יקרה.

אז כן, יש יוצאים מן הכלל. ברור. אבל זה בדיוק מה שהם צריכים להיות- יוצאים מן הכלל. וזה לא שאין דרך לחזור בנו מדברים שהחלטנו או לשנות את דעתינו, אבל יש זמן ויש דרך. ולא כדאי להתהפך הרבה.

כי המילה שלנו היא הכח שלנו. והאמון בנו, היכולת לסמוך עלינו- מרגיעה אותם.

בתמונה- תזכורת שאני כותבת פשוט אבל החיים מורכבים… בפוסטים הבאים נכנס מעט יותר לעומק הדברים.

לכל נפגעי הבידודים...  רק תזכורת שקשר זה משהו שתמיד אפשר לתקן, לחזק, לשפר... גם אחרי תקופות סוערות. משברים הם גם הזדמנות...
24/01/2022

לכל נפגעי הבידודים... רק תזכורת שקשר זה משהו שתמיד אפשר לתקן, לחזק, לשפר... גם אחרי תקופות סוערות.

משברים הם גם הזדמנות לצמוח.

דרכי תקשורתכמה דרכי תקשורת אתם מכירים? מתי משתמשים בדרך זו או אחרת? מה ההעדפה האישית שלכם?אם אתן כמוני אז דרך התקשורת המ...
17/01/2022

דרכי תקשורת

כמה דרכי תקשורת אתם מכירים? מתי משתמשים בדרך זו או אחרת? מה ההעדפה האישית שלכם?

אם אתן כמוני אז דרך התקשורת המועדפת עליכן היא אודיטורית- כלומר, פניה לאוזן בתקשורת מילולית. כבעלת נטייה לתקשר במילים אני מוצאת עצמי משתמשת הרבה במשפטים כמו "את מקשיבה לי?" "תשמע סיפור…" "מה אתה אומר…" וכאלה…. קוראת לילדים מרחוק ומניחה שיקשיבו לי…. שלא נאמר חופרת מפעם לפעם..

אבל זו לא תמיד דרך התקשורת המועדפת על ילדי או המתאימה ביותר בסיטואציות שונות. ילדים בדרך כלל יותר ויזואליים בתקשורת שלהם. אפשר בקלות לראות את זה בסרטים המצויירים שפונים לילדים- הרבה מההומור הוא לחלוטין וויזואלי ואין אפילו מילה אחת. סתם לדוגמות: מיסטר בין, בובה, שון כבשון, וכל מיני לוני טונס מהעבר שלנו כמובן.

אז איך אפשר ליישם את הידע הזה שילדים מתקשרים וויזואלית יותר משמיעתית? אתן דוגמה. בת ה-4 שלי צריכה להתיישב בכיסא המכונית כדי שאחגור אותה. כמובן שלוקח לה נצח… אני יכולה להגיד לה שוב ושוב "תשבי בבקשה אני עומדת פה ומחכה לך" או להגיד לה: "נגה, תסתכלי עלי" לחבק את עצמי ולרעוד כאילו אני קופאת ולהגיד "קר לי, תשבי בבקשה". תנחשו מה עובד יותר טוב…

עוד דוגמה, כשאני סוחבת אלף תיקים ושקיות הביתה מהאוטו והילדים מבקשים עזרה במשהו. אני יכולה להגיד שאני לא פנויה כרגע… או לעצור ולהגיד להם "ילדים, תסתכלו עלי" והם כבר יבינו לבד.

גם שפת סימנים אישית או כל דיבור או סימון עם הידיים עובד נהדר עם ילדים. ויש לזה יתרון בולט נוסף- כשיש הרבה רעש ומתקשרים וויזואלית, לא תורמים את קולנו לקקופוניה וגם לא צריכים להתגבר על שאר הקולות.

שפת גוף, הבעות פנים… כולם עובדים בערוץ הוויזואלי וכולם עובדים נהדר עם ילדים ובכלל.

לבסוף- יש עוד ערוץ תקשורת אחד- ערוץ פיזי: מגע. זה כולל לתת יד, ליטופים, חיבוקים, להרים על הידיים, דגדוגים, היאבקות, לתפוס, למשוך, חסום עם הגוף ילד.ה תוקפני.ת וכל קשת המגע- מהנעים לאלים אפילו. זה ערוץ חזק במיוחד שטוב לילדים קטנים, לילדים בטנטרום, להבעת קרבה ואהבה, לוויסות והרגעה ועוד. מצד שני צריכים להיזהר כי מגע יכול להחוות כפולשני ואפילו תוקפני וכואב.

מוצאים את עצמכם "מדברים אל קיר?" נסו דרך תקשורת אחרת.

שליטהכמה שליטה יש לנו בחיים שלנו? כמה שליטה אנחנו צריכים בחיינו? מה אנחנו עושים כדי להשיג שליטה? שליטה בילדים? שליטה בסב...
01/01/2022

שליטה

כמה שליטה יש לנו בחיים שלנו? כמה שליטה אנחנו צריכים בחיינו? מה אנחנו עושים כדי להשיג שליטה? שליטה בילדים? שליטה בסביבה של הילדים?
על מה אנחנו מוכנות לוותר כדי להשיג יותר שליטה? מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי לשלוט בחיים?
איפה אנחנו משחררות שליטה ולמה? האם מוותרים על שליטה כאידיאולוגיה? אולי כי אין לנו כרגע הכוחות להתמודד עם קונפליקט?

התשובות לשאלות האלה מורכבות- לרובינו יש צרכי שליטה משתנים.

יש ספקטרום רחב בין שני הקצוות- מניסיון להנדס את הסביבה בתיאום מדוייק לצוכרינו ועד הזנחה וחוסר עניין במתרחש.
שווה מידי פעם לבדוק את מידת השליטה שאנו מבקשים בתחומי חיינו וחיי ילדינו, ולבחון מה המניע שם.
מניעים כמו חרדה או דאגנות, תחושת חוסר אונים, ייאוש וויתור, פחד מקונפליקט, חשדנות וחוסר אמון... עלולים להוביל לשליטת יתר או הזנחה.

לפעמים אנו מבקשים שליטה מלאה בתחום אחד בחיינו כי יש חוסר שליטה מוחלט בתחום אחר. לפעמים חווינו חוסר שליטה או שליטת יתר בתקופה אחרת בחיינו וכעט מפצים.

וכמובן הפחד הוא מניע רציני פה- בין אם פחד מחוסר שליטה וכאב הנובע ממנו או פחד מהתמודדות עם ילד.ה ששמעו "לא" וכאב הראש הנובע ממנו..

להבין מה מניע אותנו יכול לעזור לנו רגע לעצור מלפעול בצורה אוטומטית ולבדוק מה אנחנו רוצים (בשבילנו, בשביל הילדים שלנו) והאם אנו באמת פועלים בהתאם לערכים שלנו.

רוצים לחשוב יחד? מרגישים שיש קושי בנושא זה? מוזמנים ליצור קשר

ציפיותמה הציפיות שלנו מהילדים שלנו? מהמשפחה שלנו? מעצמנו? האם הן תואמות את המציאות? האם הציפיות מהילדים תואמות לגיל שלהם...
22/12/2021

ציפיות

מה הציפיות שלנו מהילדים שלנו? מהמשפחה שלנו? מעצמנו? האם הן תואמות את המציאות?

האם הציפיות מהילדים תואמות לגיל שלהם? האם הציפיות שלנו מהמשפחה תואמות את אופי הנפשות הפועלות?

אם אני בלגניסטית למשל, האם הוגן לצפות מהילדים שיהיו מסודרים?

אם יש לי כמה ילדים בבית, האם מציאותי לצפות לשקט והרמוניה?

אם אני כל היום על הטלפון, האם הגיוני לצפות מהילדים לא להתעניין בעולם הזה?

אם אני לא מתמודדת טוב עם תסכול וכעס, האם מותר לי לדרוש מילדיי שיפגינו איפוק?

אם יש לי ילד.ה איטיים יותר, האם עוזר ללחוץ עליהם שימהרו?

אם עוברת עלינו תקופה קשה, האם אפשר לצפות מעצמנו להחזיק הכל כרגיל?

מידי פעם כדאי לבדוק מה אנחנו דורשים מהילדים שלנו והאם זה בכלל הוגן. אולי הם לא בשלים? אולי חסרים להם כלים? אולי אין מוטיבציה? אולי אין דוגמה אישית? התרגיל הזה חשוב במיוחד אם יש נקודת חיכוך שעולה שוב ושוב. אם משהו חוזר על עצמו... סימן שזה לא עובד. וכדאי לחשוב למה.

זקוקים לפרספקטיבה? ידע התפתחותי? חשיבה משותפת איך אפשר לגשת אחרת לאותה סיטואציה? מוזמנים ליצור קשר.

Address

נשר 162
Karkur
3716507

Telephone

+972547556404

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when רחלי נאות- הורות בקלילות posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Business

Send a message to רחלי נאות- הורות בקלילות:

Shortcuts

Share

Category