06/08/2026
"אמא , משעמם לי"/או איך לא לאבד את זה בקיץ
הקיץ בעיצומו. החום הכבד. השגרה שהתפרקה.
והילדים...נו, הילדים עושים בדיוק את מה שהילדים נוהגים לעשות.
מטפסים על הקירות.
מתווכחים..
צועקים...
ובודקים את הגבולות שלנו כל יום מחדש.
ובימים "טרופים" אלה,
ה"טייס האוטומטי "שלנו עובד שעות נוספות.
מישהו שפך מיץ פטל על הרצפה, דקה אחרי שנשטפה,
או מקשקש על הקירות בהנאה,
ותוך שבריר שניה גם אנחנו מוצאים את עצמנו,
צורחים, כועסים או סתם מתכווצים מחוסר אונים.
ואז מגיעים רגשות האשמה,
"הרי אני המבוגר האחראי, מה נסגר איתי"
מטרת הפוסט הזה היא לעשות סדר בין הרגש לתגובה.
הרגש מוצדק לחלוטין.
תסכול. עייפות. כעס. ואפילו רצון להיות רגע אחד בשקט,
אלה רגשות לגיטימיים.
מותר להרגיש הכול. אין אימא "רעה" כי נמאס לה.
ואין אימא לא "סבלנית" כי קשה לה.
אבל בתגובה יש לנו יכולת בחירה.
בין הרגע שבו הילד משגע, לבין התגובה יש מרווח קטן.
האימון הרגשי, הוא לא ללמד אותנו להיות רובוט לא אנושי כזה שאינו מרגיש,
אלא להרחיב את המרווח הזה, כדי שלא לפעול מתוך הצפה.
אז תכל" ס איך עושים זאת בסערת הקיץ?
נושמים 3 שניות עד לתגובה.
נותנים שם לרגש
"אני כרגע מוצפת /כועסת/ עייפה"
עצם זיהוי הרגש מוריד את העוצמה שלו.
והכי חשוב מפרידים בין הילד לבין ההתנהגות שלו
הרעש והבלגן, הם לא מתקפה אישית מכוונת
הם פשוט עומס של החום , השעמום והקיץ.
זה לא קל.
אבל כאשר אנו לומדים לא להגיב מיד,
אנו מצילים את הפינה השפויה שלנו
ובעקיפין אנו מלמדים את הילדים שיעור לחיים,
על איך מנהלים רגשות מורכבים
