23/05/2026
עברנו דירה.
אחרי 7 שנים בהוד השרון, שבמהלכם חווינו את השקר-קורונה, והשביעי לאוקטובר, - לצד גם דברים נפלאים ומרונני נפש כמו הולדת בתנו, הקמת הבריכה ופרויקט וואטרבאלאנס, פתיחת קבוצות אימונים ועוד – העמסנו את הפקלאות, ואם להשתמש בשפה משלית ומתומצתת; פירקנו את המיטה הקטנטנה של אריאל, קיפלנו את מיטת הטיפולים של בר, שלפנו מהקיר את בובת העץ של הווינג-צון, ופירקנו מהיסוד את הבריכה (ואת כל התשתית!) שבחצר, אמרנו תודה לבעלי הדירה המקסימים שלנו על כל השנים - ועברנו לגור ליד המשפחה של אשתי.
נתון מעניין: הבית הקודם שלנו בהוד השרון היה לפי הווייז במרחק בדיוק (!!!)של 77 ק"מ – גם צפונה לבית אימי, וגם דרומה לבית גיסתי... מה שמשקף באופן סמלי במובן מסוים את העובדה שאני ובר "ישבנו על הגדר" מבחינת ההחלטה לאיזה צד של המשפחה להתקרב אם וכאשר נחליט לעזוב את הוד השרון.
ואז הגיעה אריאלי – ונולדה עם קשר בחבל הטבור (אבל ללא שום דרמת בית חולים תו"כ הלידה תודה לאל) היישר לתוך "מלחמת איראן הראשונה" – הרפתקה וסיפור בפני עצמו, וטרפה את קלפי חיינו באחת. READY OR NOT – הפכנו להורים! ומכיוון שלא היה טעם לחזור לבית ללא ממ"ד - את השבוע הראשון מחוץ לבית החולים העברנו אצל גיסתי בדרום, מכיוון שלה יש.
ואז, כשאריאלי הגיעה לגיל 8+- חודשים, התחילה "מלחמת איראן השנייה", ושוב... מכיוון שלא היה לנו ממ"ד ושבענו מריצה עם זאטוטה למקלט הציבורי – קפצנו שוב לביקור "קצר" אצל גיסתי.
ושם, בקיבוץ שאנחנו מכירים אמנם לא מאתמול, נשארנו לאורך כל המלחמה, נהנים משקט יחסי של טילים ואזעקות באווירה פסטורלית, בחיק המשפחה, מסתפקים למחייתנו בציוד הבסיסי הדחוף יחסית שניתן לדחוס לתוך דירת שני החדרים שבה התארחנו – ותוהים מה לכל הרוחות קורה ומה אנחנו אמורים לעשות.
ואז תו"כ קרה דבר מעניין במקביל גם אצלי וגם אצל בר; התחלנו להרגיש שבניגוד להרגלים ולנוחות שלנו, וגם בניגוד לתכנונים של כל אחד מאיתנו (לדוגמא: בר היתה שנייה מלפתוח קבוצת NIA ואז פרצה המלחמה) – שאנחנו נקראים לעבור לגור בדרום. החלטה מפתיעה ומאוד לא נוחה, שאף אחד מאיתנו לא רצה בה בהתחלה – אבל כשהיקום מדבר ושולח סימנים – כדאי לפתוח את הלב ולהיות מוכנים להקשיב למה שהוא מנסה להגיד. כי מה לעשות? "הוא" – יודע יותר טוב. הרבה יותר טוב.
אפשר לומר שבחרנו לעבור לאיזור שלפני כשנתיים וחצי היה המקום האחרון שבן אדם שפוי היה רוצה לעבור לגור בו – אחרי שהשביעי לאוקטובר התפוצץ לנו בפרצוף ופיצץ הרבה בועות. זהו איזור שלם שהוא פוסט טראומתי..., ומנגד, כשכבר אין כמעט שום נקודה במפה של ישראל שהיא בטוחה בטחונית.
ומצד שני, על פי אמונתי ונסיוני – ממילא אין מקום שהוא באמת בטוח, לא כאן ולא בחו"ל, ואין לאן לברוח (לפחות לא במימד החומרי); ו"השיעורים" שלנו ימצאו אותנו בכל מקום על הגלובוס בו נהיה, ויכריחו אותנו להתמודד עם האמת, במטרה שנבחר להשתנות ולהתפתח רוחנית (ואני לא מדבר בכיוון של הנחת תפילין או הפרשת חלה) – דבר שהוא גם מתגמל. מאוד.
מה זה אומר "כשהיקום מדבר"? אני רוצה לבאר:
בשנה האחרונה הרגשתי שאני "מיובש" בהוד השרון. סוג של תקוע מכל מיני בחינות, עם חוויות של חוסר הצלחה – יותר מהרגיל . ובר מצידה סוף סוף עמדה לפתוח את קבוצת הריקוד שלה, בפעם הראשונה שלה – ורגע לפני שהיא חתמה על חוזה, פרצה המלחמה ועיכבה את חוזה השכירות של הסטודיו.
ומנגד, "אותה" קבוצת ריקוד החלה לרקום אור (עור) וגידים בעבורה דווקא בזמן המלחמה, בקיבוץ של גיסתי – ואילו אני חוויתי פריצת דרך משמעותית בתחום אחר בחיי (זה לא המקום). ועדיין – זה לבד לא יכול להסביר או להצדיק חשיבה בכיוון. כל אלו התווספו לאותה "הרגשה"/תחושת בטן שהתחילה לקנן אצל כל אחד מאיתנו בנפרד.
ואחרי ששיתפנו אחד את השניה בהרגשה המוזרה שכל אחד מאיתנו חווה בנפרד, שכנראה נכון לנו לעבור דירה לאיזור הדרום – תוך ימים ספורים אחרי שקיבלנו את ההחלטה ומבלי שהתחלנו אפילו לחפש - הבית החדש שלנו, זה שעברנו אליו לפני פחות מחודש, הגיע אלינו! אומרים ש"אם מוחמד לא ילך אל ההר – ילך ההר אל מוחמד". כלומר ממש לא הספקנו אפילו להתחיל לחפש – וגם בעל הדירה מצידו, שהתכוון להתחיל לפרסם את הנכס - לא הספיק לפרסם אותו וגם לא הבין בכלל איך הגענו אליו....
ובזירה השנייה הדירה בהוד השרון – לא הספיקה לעמוד ריקה ונתפסה מייד – ואז, ברצף אירועים לא הגיוני בעליל, עם מלא תקיעויות ובלת"מים שאיימו לעכב ולטרפד את תהליך העזיבה שלנו – גם הגיעו שלל ניסים ועזרות (עזרה ברבים) באופן מפתיע שפתרו את כל הבעיות, אחת אחת, והשאירו אותנו פעורי פה ומשתאים.
ויחד עם זאת, לעשות מעבר כזה זה לא קל – לא רק פיזית, עם תינוקת רכה שדורשת זמן ואנרגיה נוספים ורבים, אלא גם מנטלית, רגשית-נפשית... לא קל לעזוב את הישן, וקשה לוותר על המוכר והידוע – וה"בטוח" ולהתחיל כמעט מחדש, כמעט מאפס, במקום חדש לגמרי. (האם יכול להיות שנדרשה מלחמה קיומית עם איראן כדי שנקלוט וניפתח לאפשרות למשהו חדש וטוב יותר??)
אחרי שהאבק התחיל קצת לשקוע בבית החדש – הגיעו גם שלל ההתמודדויות לא קלות, ויש אתגרים רבים שעוד מחכים לנו. ונדמה כאילו היקום מצידו, כאילו אומר לנו כעת: "חמודים.... השלב הקודם אמנם הושלם, וקיבלתם מספיק עזרה... אך על מנת להשיג את פריצות הדרך הבאות – תצטרכו כבר להתאמץ להתפתח לתחנה ולשלב הבא...." (בדומה למשל הגולם שמתאמץ להפוך לפרפר, או הלובסטר שיכול לגדול למימדים חדשים רק כשהוא מוותר על הקונכייה המגנה – אך הלא גמישה אשר שומרת אותו קטן וצפוף בתוך הסטטוס קוו...)
זהו... אז אם מישהו מחפש אותנו – עברנו לאיזור חיוג 08.
קודם כל תודה לכוחות השמיים, וגם לכל נשמה ונשמה שעזרה לנו במעבר – משכנים יקרים שעזרו לי לסגור מעגל קסום, דרך חברים שהפתיעו וסגרו לנו פינות ברגע האחרון, המשך בנשמות שנקלעו "במקרה" לאירוע והפכו משברים להזדמנויות, ועד המשפחה של בר ש"התלבשה" על הבית החדש כסופה ועזרה לנו לשלוף מתוך הקרטונים את הידיים ואת הרגליים.
לצד ההתרגשות, הנופים הפסטורלים, והפוטנציאל שממתין להתגלות – שאלוהים יעזור לנו – זה עדיין מפחיד ומאתגר מאוד, ולעיתים הספקות צפים ומעניקים לי הזדמנות מחודשת לבחור. (-;
