03/08/2026
בכל יום אני שומעת לפחות פעם אחת את אותו משפט
חוזר בוורסיות שונות: אין כבר אנשים איכותיים. כל הטובים תפוסים.
מי שנשארה פנויה כנראה יש איתה איזו בעיה.
בטווח הגיל שלי כבר אין את מי להכיר.
המשפטים האלה לא מגיעים סתם.
הם מגיעים מתוך אכזבה אמיתית.
אחרי עוד דייט שלא התקדם, עוד שיחה שנעלמה,
קל מאוד להרגיש שזו המציאות.
אבל יש משהו שהרבה אנשים לא יודעים על המוח שלנו.
ברגע שהוא מאמץ אמונה, הוא מתחיל לאסוף עבורה הוכחות.
פתאום כל סיפור על מישהי שנשארה לבד בגיל 50 הופך ל"הנה, אמרתי לכם".
כל גבר שלא מתאים הופך לעוד הוכחה ש"כולם בעייתיים".
וכל הזדמנות שכן הייתה כמעט לא נרשמת בזיכרון.
לפעמים אומרים לי בקליניקה "אני כבר כזה/כזו פסימי/ת".
אם אתם חושבים כך אז תדעו שזה קשור לאופטימיות או פסימיות.
אלא ככה המוח עובד.
ויש לזה מחיר,
אתם ממשיכים לפעול על אוטומט.
נרשמים לאפליקציות, יוצאים למפגשים,
שולחים הודעות אולי יוצאים לדייטים
אבל בפנים כבר משוכנעים שאין באמת את מי למצוא.
וכשזו נקודת המוצא, היא משפיעה על הכול.
על האנרגיה שאתם מביאים,
על הסקרנות,
על היכולת לתת הזדמנות,
ועל מה שאתם בכלל מצליחים לראות.
וזה אחד הדברים המשמעותיים שאנחנו עושים עליהם עבודה.
לזהות את המסננים שדרכם הם מסתכלים על עולם ההיכרויות.
אלה שמקבעים עמוק עמוק אמונות שורשיות ודפוסים.
זה לא קל כשיש כל כך הרבה אכזבות
לשנות את נקודת המבט או המשקפים
שדרכם מסתכלים על עולם ההיכרויות.
אבל כשזה קורה משהו מעניין במקביל.
העולם משתנה בלילה אחד,
אלא פתאום רואים דברים שקודם היו בלתי נראים.
כמו שמתאמנת אמרה לי אתמול,
אני לא מבינה איך פתאום יש גברים שווים באפליקציה,
איפה הם היו עד עכשיו.
מסקרן אותי
האם גם אתם תופסים את עצמכם אומרים לפעמים
לעצמכם או לסביבה "אין כבר אנשים איכותיים פנויים בגיל שלי"?
