18/06/2026
ספוט על אמן אחד מתוך התערוכה ״זכרון מתקדם לעתיד״
הזמן כמארגן כאוטי: ראיון עם האמנית והמורה לאמנות מורן לובסקין
מאת: זהר ירום
במסגרת התערוכה "זיכרון מתקדם לעתיד" המוצגת בגלריית מכללת ספיר, מציגה מורן לובסקין גוף עבודות מרתק סימביוטי המורכב מארבעה חלקים. נפגשנו לשיחה אינטימית על המעבר מהוראה אינטנסיבית בחזרה אל הסטודיו, על הבחירות החומריות המפתיעות שלה, ועל החוויה של היותה אומנית-מורה בתוך קהילת "ממבט לפעולה".
- שנים רבות ראית את עצמך קודם כל כמחנכת ומורה, ופחות כיוצרת באופן אקטיבי. מה השתנה בתקופה האחרונה ואיך הגעת לסטודיו הנוכחי?
"למדתי אמנות והוראה במדרשה לאמנות בבית ברל, אבל לא התעסקתי בליצור או לפתח קריירה של אמנית, כי סיימתי את הלימודים עם בטן. נפלה עליי עבודת החלומות – משרה מלאה בהוראת אמנות בתיכון ליידי דיוויס, ומאז אני שם, כבר 16 שנים. המגמה הזו גדלה לאורך השנים והפכה לאימפריה, השנה תערוכת הגמר שלנו כללה קרוב ל-70 תלמידים.
כל השנים חשבתי שאני לא יצירתית ולא יצרתי, עד שהבנתי שאני מאוד יצירתית, אבל פשוט בתחום ההוראה. לאט לאט הילד גדל, הוא כבר בן 15, והתלות שלו בי פחתה. זה השאיר לי קצת יותר זמן ומרחב להקדיש לעצמי ולצרכים שלי ליצור גם אמנות."
-השנים האחרונות הן מטלטלות במיוחד עבור כולנו, ובכל זאת בחרת להעמיק בתוך קהילת המורים-אמנים. מה המקום של הקהילה והיצירה עבורך בשנה הזו?
"השנה, הרגשתי שאני מאוד מאוד זקוקה לפלטפורמה ולמסגרת של היצירה שהקהילה מאפשרת ומייצרת. הבנתי שאני צריכה להרחיב את עצמי, את האישי שלי, לתפוס את המקום שלי בעולם ש שבמידה שלי ובשבילי. הביטוי של זה אצלי הוא דרך האמנות. האמנות היא הדבר שמארגן אותי, בצורה כאוטית מאוד, כל החיים. הקהילה נתנה לי מרחב פעולה מעולה לזה."
העבודה שלך בתערוכה מורכבת מארבעה חלקים שמזינים זה את זה ועוסקים בזמן וביכולת שלנו לשמר אותו. מאיפה נולד העיסוק בנושא הזה?
"הנושא של זמן הוא נושא שהוא בליבי ובנפשי, אני חושבת עליו מהילדות בכל מיני היבטים – לפעמים זה קשור בזיכרון או בזכות לשכוח, לפעמים בהתרחקות ממקומות קשים. הזמן הוא זה שמרחיק אותי ממקומות; לא משנה מה קורה איתי עכשיו, הזמן יזוז וינוע בין זכרון לשכחה ויאפשר התפתחות.
ישנן קופסאות השימורים עם ההדפס של החול המדויק, שמכילות את הדמדומים והזמן שנאסף, ולצדן העבודה שקיבלה את השם ״החמצה״ – צנצנת שבה אני מחמיצה שעוני חול מפלסטיק, שהם יחידת זמן אייקונית, בתוך מתכון המלפפונים החמוצים של אמא שלי.
אל אלו מצטרפים שני אלמנטים חזקים שנוגעים במעגל החיים והתוקף שלהם: זר יום ההולדת המנוילן, שמסמל את חגיגת הזמן החולף ואת הניסיון להקפיא את רגע הלידה והשמחה, ומולו זר הלוויה שנוצר במדפסת תלת-ממדית, עם מטוטלת שלא מפסיקה לנוע. הוא שמביא לידי ביטוי את השכול, הזיכרון והטכנולוגיה שמנסה לשחזר את מה שאבד. המפגש הזה מקבל משמעות מיוחדת עבורי גם בגלל שהתערוכה מתקיימת בדיוק בחודש יום ההולדת שלי, מה שמחדד עוד יותר את החיבור האישי לציר שבין לידה, מוות והשאלה מה מהחיים שלנו זקוק לשימור."
-איך זה מרגיש לעמוד בגלריה בספיר, לראות את העבודות שלך בקטלוג ולהציג לצד חברייך לקהילה?
"התרגשות מדהימה. השנה הרגשתי את זה יותר חזק משנה שעברה, אני מרגישה שזו תערוכה על אמת. אפשר לפעמים להסתכל על זה רגע ולהגיד בטון קצת מלגלג 'זאת השתלמות של מורות לאמנות'. אבל כשרואים את הדברים מבינים שלא – זאת תערוכה של אמניות ואמנים שהם גם מורים. יש פה גם וגם.
כל אחד לקח את הדברים מהמקום שלו, וכל מי שמציג עושה את זה ברצינות גמורה; זה לא נעשה כמו תרגיל למשהו. הבחירה להציג נעשתה ממקום מאוד אותנטי, מאוד אמיתי, וזה הופך את התוצר של ההשתלמות לאמת. זה קואופרטיב אמנים, פשוט קסם. זה מזין אותי בסופר-פוד המנטלי שאני צריכה בשביל להמשיך בכיוון הזה. למרות שזו השתלמות למורים והיא כוללת גם את עולם הפדגוגיה, עולם האמנות לא נזנח, אולי אפילו מתעלה מעליה. האמנות מקבלת את הכבוד הראוי לה בקהילה של אנשים יוצרים שרוצים ליצור, והחלל של הגלריה הוא לא פשרה – הוא הדבר האמיתי."
https://www.facebook.com/share/1CedT4ufxG/?mibextid=wwXIfr
